פרשת דברים
"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב".
"אלה הדברים", פירושם כל דיני התורה שנאמרו לאורך כל הספר. והנה שב לאומרם, לרמז כי הינם צריכים להיות מונחים בראשו של האדם כבקופסא, שבכל עת שיבוא יצר הרע לנטלו מן העולם ינצחו בדעת הקודש.
עוד מבואר כי אלו המקומות, 'במדבר בערבה מול ים סוף' וכו', הינם המקומות בהם חטאו אבותיהם של העומדים כעת לכנוס ארצה, והרי שלא תוכל הארץ לקבלם טרם יתקנו קלקולי אביהם.
להבין זאת בנפש האדם; ידוע כי האדם מושפע ביותר מן התכונות של הוריו ומן התמונות שראה וחווה בילדותו – רובו ככולו של התוהו והשבירות בחיי האדם הינו תוצאה של תמונות אלו שנחקקו בנפשו כדעות והרגלים (במידה והיו מעוותות).
כאשר תודעתו של האדם הינה תוהית ובלתי מתוקנת, אזי אי אפשר לו להיכנס לארץ, כלומר למציאות בה רצון נשמתו מלביש את כל העונג האלקי שרוצה הבורא יתברך להיטיב לו – להמשיך אורות משורשו במתינות.
לשם כך בא משה, המסמל את הקומה והדעת השלמה והמתוקנת של האדם ומזכיר לנו כי את תיקון כל ההשפעות השליליות שנספחו לנפשנו נוכל להסיר ולמתק בכוח דיני התורה הקדושה, שהיא תורת חיים.
והנה, כל התורה כולה קודש קודשים היא, אמנם עיקר מרפא הנפש תמצא דווקא בתורת החסידות.
"ואמר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם".
כידוע משה הוא סוד הדעת, מקום החיבור שבין השכל ללב. רוב בעיותיהם של בני האדם הינן תוצאה של ב' גורמים: או שתודעתם וידיעתם כיצד מציאות מתוקנת על כל תחומיה לוקה בחסר (כלומר חסר שכל {לא יכולת שכלית, אלא שכל הממלא את היכולת}), או שיודעים אך אינם מצליחים ליישם – על זה אומר הפסוק "לא אוכל לבדי שאת אתכם" – כאשר האדם נתון באחד או שניים מאלו – לא יוכל לפתור בעיותיו.
אמרו חז"ל: "אין האדם מתיר עצמו מבית האסורים" – כלומר, ישנן פעמים בחיי האדם בהן אין ביכולתו לפתור את בעיותיו ולראות את סיבתן בצורה אובייקטיבית לבדו, עוד אמרו "אין אדם רואה נגעי עצמו", ולכן מה טוב שייגש לאיש מקצוע מומחה, המבין בענייני הנפש, או הזוגיות או החינוך או הדרך הרוחנית, כל אחד לפי עניינו, שיסייעו לפתור בעיותיו, שנאמר (קהלת ד, ט-י): "טובים השניים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם: כי אם יפלו, האחד יקים את חברו ואילו האחד שייפול ואין שני להקימו".
והנה לדאבוננו, ישנן אנשים המעדיפים להתבוסס בדמם בבעיותיהם ולא לבוא לטיפול מחמת גאוותם, על זה נאמר כי הגאווה מוציאה את האדם מן העולם – כלומר מן החוויה הנפשית של מנוחה, נועם, עונג ושלום.
"ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם".
ידוע כי בכל מקום מילת "אשר" מרמזת על ריבוי האושר העליון הנמשך מספירת הבינה, וכמו שאנו אומרים בברכות: ברוך אתה ה' אשר וכו'.
"אלף פעמים" מרמז על החכמה, דכתיב: "ואאלפך חכמה". הוי אומר כי עוד בו יבוא היום בו יחווה האדם עונג רוחני אין סופי (חכמה) אשר יעורר ויוליד מלבו השגות אלוקיות (בינה), שהן התענוג האנושי הגבוה ביותר עלי אדמות, ויתקיימו באדם כל ברכות התורה, כלומר – מן התענוגות שעד היום נחוו כגשמיים, יחווה תענוגות רוחניים נעלים ונצחיים.
"יוסף עליכם ככם", ראשי תיבות גימ' מאה, כלומר קומת הארה שלמה ומתוקנת של עשר ספירות.
הנחה אותנו הרבי ז"ל, כי יש לחיות בגלות באופן של גאולה. מבחינתנו כאן אומר הדבר – מיקוד בב' דברים:
- בניין חיים שלווים ומסודרים של קדושה המולידים נחת ועונג בנפש.
- מתוך ההשראה המצלה על העונג העצמי ללמוד וללמד תורה.
עוד אמר הרבי; שאם הינך יודע את האות א' וחברך אינו יודעה, מצווה עליך ללמדו אותה. הרי שכל אדם יכול ללמד ולהעניק מעצמו חסד, ותמיד יהיה מי שיוכל ויצטרך לקבל ממנו.
ונאמר: "עולם חסד יבנה" – את העולם שלך אתה בונה דווקא על ידי יציאה והתעלות מעל עולמך הפרטי הצר, אל עבר מגמת התכללות עם הזולת, חסד והשפעה במסירות נפש, כלומר באמונה מעל הדעת.
"אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו".
פירש הרמד"ו זצ"ל: "שכל גבורתו של אדם תלויה בלבו, שאם הלב חזק ואמיץ כל האברים מתחזקים ומתגברים על ידי אורות הלב המתפשטים בהם. אבל אם הלב נמס ונשבר, כל האברים מתרפים ומתחלשים ואין להם כוח לזוז ממקומם. ולכן אמרו ישראל כששמעו דברי המרגלים: "אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו וכו'"".
"לא תיראום כי ה' אלקיכם הוא הנלחם לכם".
ישנם פעמים רבות בחיים בהם האדם צריך להילחם על צדקתו וזכויותיו, והנה כאשר המציאות מלאת עוולות וחוסר צדק, עלול האדם ליפול בקלות מכבודו ואמונתו ולהשיב מלחמה באותה גסות רוח ושקר של אויביו.
אמנם, כאן באה התורה ומלמדת אותנו כי בכל מצב ומצב, הדרך להתמודד הינה דרך ההלכה ומוסר הקדושה, ואכן גם לגבורות יש מקום, תחת גדרים של קדושה.
באופן נכון זה של התמודדות, אל לו לאדם לירא שמא בכך שמוותר על השימוש במניפולציות, שקרים, נקמות וכו' כדרכי אויביו יפסיד במערכה, אדרבה "לא תיראום", "כי ה' אלקיכם", כלומר כאשר תפעל על פי דרכו בביטחון בה' ודרך ארץ, אזי "הוא הנלחם לכם" וסוף האמת והצדק לנצח.