פרשת ואתחנן
"עלה ראש הפסגה ושא עיניך… וראה בעיניך…וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה".
ידוע כי משה הוא בחינת עצמיות החכמה או דעת עליון (בחינת יסוד אבא המחבר בחינת כח"ב לבחינת ז"א) או חכמה סתימאה שבכתר. והנה הסמיך משה את יהושע להנהיג את ישראל ולהכניסם ארצה, שסמיכה היא סוד המשכת עצמות החכמה לזעיר אנפין ומלכות (עיין תער"ב ח"ג ע' א'תא).
אנו רואים מכאן ש'סוף מעשה במחשבה תחילה', כלומר כי כל ההוראות שניתנו לישראל מיהושע וחכמים לאורך כל הדורות יצאו משורש החכמה העליונה והשלמה שייצג משה רבנו עליו השלום.
והנה, מכאן אחד היסודות היותר חשובים בחיי האדם והוא שיהיה לו חזון.
ישנם שני שורשים עיקריים להנהגתו התוהית של האדם, המולידה לו את מכלול בעיותיו וייסוריו:
א. דעות מעוותות שהשתרשו באדם בעקבות תמונות וחוויות שראה וחווה בעברו. דעות אלו הן השורש והסיבה לכל רגשותיו השליליים והנהגתו הבלתי נכונה וכו'.
ב. האדם חי את חייו ללא חזון, כלומר ללא תמונה שלמה ומתוקנת כיצד כל תחום ותחום בחייו צריך להיראות במצבו האידיאלי והשלם.
כתוב "אך בצלם (תמונות או חזון) יתהלך איש", כלומר, אדם פועל על סמך תמונותיו.
מקום התמונות של האדם מוליכות אותו אפילו בלי ששם לב.
חזון נכון, אמיתי ומתוקן מצריך הרבה בירור; לא צריכים לברר את המעשים או הרגשות בלבד אלא גם ובעיקר עלינו לברר את החזון.
ראיית החזון, בבחינת ראיית השלמות בכל תחום ותחום בחיים נותנת כוחות להשיגו בפועל. אמנם, כאשר אדם חי ללא חזון, אזי רוב כוחותיו נשארים בו בבחינת עיבור ונשאר מוצא נחמה בחיים ממוצעים ושטחיים.
"ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות. למען תחיו וכו'".
נראה שעדיין ישנם אנשים על כדור הארץ שחושבים שהם עושים טובה לקדוש ברוך הוא בכך שהם שומרים את מצוותיו, אמנם אין זו אמת, אלא "אני הוויה לא שניתי" – מעשי האדם, בין הטובים ובין הרעים, אינם משפיעים אלא עליו עצמו – השפעתם החיובית נקראת שכר והשפעתם השלילית נקראת עונש.
אם כן, לשם מה נצטווינו בכל המצוות?
בכדי לזכות אל האורות העליונים (התענוגות הפנימיים) של בחינת הגדלות שנקראים "ישראל".
על ידי התיקון שמתקנות המצוות את האדם, הוא זוכה להפוך את רצונו הטבעי החיצוני והאגואיסטי בבחינת "עייר פרא אדם יולד" לצינור של השפעה, כלומר לרצונה המקורי של הנשמה – להמשיך את החיים העליונים, וזה שכתוב: "למען תחיו".
כאשר מאירים באדם האורות העליונים של בחינת הגדלות, אזי מתגלה טבעו האלקי ותכונות נשמתו לאהוב, להשפיע ולהתחבר עם כל אדם. יש ביכולתו לצאת מעצמו ולעסוק בצרכי הזולת, להזדהות עימם ולהשקיע מעצמו עבורם וכו' – כפי החיבור האנושי כך יתעצם החיבור האלקי.
אמנם, אדם שאין מאירים בו האורות הנ"ל, אזי יישאר חש רק את עצמו ויאבק עם זולתו ולא יהיו תענוגות חייו אלא תענוגות חומר זעירים וחולפים שישאירוהו בתחושת חסרון תמידית, ולא יכיר ולא ידע את חוויות אור האין סוף העצמיים בבחינת שבת וינפש.
והנה, גם מכוונה זו על האדם להתעלות, ולעסוק בעבודת הקודש רק מתוך רצונו שכבודו יתברך יתגלה בעולם, דכתיב: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", כלומר יבטל את עצמו בפני התכלית הכללית, ויהיה עבד ה'.
כמובן שלא ניתן להתמסר לעבודה קדושה ועליונה זו ללא קבלה, ואדרבה התענוג המלווה את העבודה מעצימה ומשבחה, לכן גמר התיקון הינו דווקא לקבל על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו – בסוד האיזון.
בספר עין איה ( שבת פ"א אות עג) כתב רבנו הרב קוק עליו השלום כי:
"התורה האלקית היא בנויה על יסוד חיוב האדם בעבודת ה' בדברים מעשיים, שהם דווקא בונים את בנין הרוחניות של הדעות הטהורות והמידות הקדושות באדם, בכללו ובפרטיו".
"בכלל כל ימי חיי האדם כשמתרגל במעשים טובים, והמה מצוות התורה כולן, שהן עצות עליונות להחרית על ידן עמוק עמוק בנפש האדם כל דבר אמת וכל מדה קדושה וחשובה, רק אז יזכה לעצמו לשלמות הרוחניות, ויזכה את העולם בעתיד בהקנינים הנשגבים של המידות והדעות, שהן אורו של עולם הגנוזות באור התורה, עד אשר על ידי העלייה היוצאת מתוך ההרגל המעשי יבא העולם למצב הנכון והנשא, שלא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם".
אם כן, למדנו כי הכוונה הפנימית שבהתהוות העולמות נמשכת על ידי התורה.
ידוע כי לנשמת היהודי חמש מדרגות: חיה ויחידה – שורש הנשמה (מהות אלוקית ממש שאינה מתלבשת בגוף), עליה נאמר: "נשמה שנתת בי טהורה היא".
נשמה, רוח ונפש – שמלובשות בגוף – נשמה מוחין, רוח מידות, נפש חיות להחיות את הגוף (עליהם נאמר: אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי).
התלבשות כוחות אלו בגוף הביאה להגשמתם ולהסתרה על אור הנשמה , כמ"ש: "יונתי בחגבי הסלע בסתר המדריגה".
כעת נבין את חשיבות עסק התורה – ששוברת את ההסתר של הנפש הבהמית ומקשרת את הנשמה המלובשת בגוף לקב"ה וממשיכה אלוקות בעולמות – כלומר מגלה מקרבנו רצונות יותר ויותר נשמתיים, עמוקים ומקודשים, כאלו אשר ילבישו בנפשנו אורות של אהבה, השראה והשגת הייחוד, על זה נאמר: "למען תחיון".
"לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצות ה' אלקיכם".
אומרו לא להוסיף ולא לגרוע מלמדנו כי קיים לפנינו סדר מופתי ומושלם של מציאות.
עבודת האדם בעולם הינה להשכיל בחוקיו ופרטיו של סדר זה, להזדהות עימם בלבו ולחיות על פיהם בכל ענייניו. על ידי כך יזכה לתענוגים הנפלאים ביותר הקיימים במציאות, כמו שכתב אדמו"ר הצמח צדק בביאורו למצוות פריה ורביה:
"וגם כי באמת כלא הוא כל תענוגי וחמדי העולם הזה – מה שיכול להיות גם אילו חיה אלף שנים בשלוה והשקט ובטח, והיה מלך המלכים עד אשר לא יחסר לו כל מה שבעולם מהתענוגים – אינו כדאי באמת להיות נערכים עם כמות תענוג האלקי שעה אחת, גם במדרגות היותר פחותות שבעולמות הרוחניים".
והנה, שלמות ההליכה בסדר העליון היא סוד הדבקות שתתבאר לקמן.
רעיון כללי זה צריך להתפרט ולבוא לידי ביטוי בכל ענייני האדם ברמת המחשבה, דיבור ומעשה כפי מדרגתו, הרי שדבר אחד בטוח – כל החיים על האדם לעסוק בלימוד ושיפור עצמי כפי הנחיית החכמה האלקית – ובכך לבנות את עולמו הנצחי.
"ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום".
באי בית המדרש האמיתיים כבר כמובן דרשו וחקרו רבות בפירוש פסוק זה, שאם לא למה לי חיים, אמנם אין בית מדרש ללא חידוש, ולכן נבארו כפי דעתנו הקצרה:
הקב"ה הינו שלם וטוב מוחלט כידוע. עצמיותו זו התהוותה להיות מחשבה שהלכה ונתקרשה עד עולם המעשה והנהגתו בי"ג מדות של רחמים.
נתנה התורה הקדושה כלים לאדם להכיל במוחו ושכלו את אותה המחשבה ובלבו וגופו את אותה ההנהגה.
את המחשבה – ע"י לימוד (פרד"ס) התורה.
את ההנהגה – ע"י קיום ההלכה ודרך ארץ, לפנים משורת הדין.
והנה, השוואת הצורה לזו המחשבה העליונה והנהגת המציאות, היא סוד הדבקות.
כאשר אדם מסיח דעתו, אזי נקרא שנפרד מן הדבקות, כלומר ביכולתה להיות רגעית או קבועה, הכל לפי מדרגת האדם.
הסוד להתמדת הדבקות הוא העצמת חשיבות הקדושה בנפשי, השמתה בראש סדר העדיפויות, וההבלת החול.
עוד מפרשים כי דבקות פירושה אהבת ה' בתכלית דכתיב: "אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני".
"רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".
אף על פי כן, רובנו אינם משתמשים בחכמתנו ובינתנו, ומסתפקים בחשיבה רדודה ביותר ולא מקורית.
כידוע, ישנה שיטה היום שנקראת קופירייטר בה מציגים לאדם תמונה פרסומית מסוימת הפועלת על תת המודע שלו ובכך שובים אותו לרכוש את אותו הדבר שמפרסמים לו.
שיטה זו מתבססת בדיוק על עובדה זו שהאדם אינו חושב ומתעמק אלא פועל ממקומות אינסטינקטיביים של רגש וצורך להיות חלק מעדר.
בחכמת הקבלה אנו למדים כי על האדם להגיע למדרגת מוחין דגדלות (מוחין ד"אבא") בהם עצמיותו נולדת ומתעצבת מכוח ייחודיותו ומקוריותו אשר נתן לו הבורא יתברך, ולאו דווקא מתוך שייכותו לחברה מסוימת או לרעיון המוני מסוים.
הצורך להשתייך בכדי להרגיש קיים או לבחור בחירות ולעשות פעולות מתוך תחושות רגשיות ואינסטינקטיביות שאינן עוברות דרך ביקורת והעמקת השכל, מעידות על כך שהאדם עדיין לא הגיע לבגרותו הרוחנית הרצויה, וממילא נופל ליניקת החיצונים, והחי ייתן אל לבו.
(שייכות הינה אכן דבר חשוב ויסודי בבריאות הנפש, אמנם דווקא למוצא העצמי המשפחתי ולתורת משה).
איננו שוללים חלילה מאדם הרוצה לפתח את עסקו, וכל שכן עם עוסק בעניינים של קדושה והשפעה, להיעזר בקופי רייטר (ושתהיה פרנסת כולם בשפע והרחבה אכי"ר), רק אנו מציעים לאדם לפקוח עיניו ולהבחין כיצד מנגנים על מיתרי נפשו, מערפלים את דעתו העצמית ומטים את רצונו לרצונם.
ואפשר שזה כוונת הפסוק לקמן בפרשה: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה". כלומר, אל תימשכו אחר גירויים ופיתויים חיצוניים חומריים, שנאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".
כתב רבנו השל"ה הקדוש (שער האותיות, ש' חבר טוב, אות י):
"חברו של אדם שכלו, ואויבו תאוותו. על כן יתחבר האדם אל השכל והנשמה".
"רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך".
פירש הרמד"ו ז"ל:
"שלא ישב ויסירם מלבו, לפי שהאור של תורת אמת מבריח את החשך של יצר הרע ומכניעו. וזה שכתוב "מלבבך" ולא "מלבך", לרמוז אל הב' יצרין, דהא יצר הטוב איתעטר בהו ויצר הרע איתכנע בהו".
כידוע הכוח העיקרי השולט באדם הינו יצר התאווה. את היצר הזה צריך לחנך ולבטא בצורה מתוקנת מתוך גבולות מושכלים וכוונות טהורות. במידה והאדם לא יעשה זאת, עלול יצרו להרוס את חייו פשוטו כמשמעו ח"ו.
"אשר ראו עיניך" – אמר הבעל שם טוב עליו השלום כי האדם נמצא היכן שנמצאת מחשבתו. אם כן, בידי כל אדם לקרוא בתורה הקדושה את פרשת קבלת התורה ולאחר מכן לצייר בעיני רוחו את הפרטים אשר שם עד אשר יחוש את יראת הרוממות, וזה שאומר בהמשך: "יום אשר עמדת לפני ה' בחורב".
לכוח הציור ישנה השפעה רבה על עולם הרגש של האדם, שיותר קרוב לכוחות העשייה מהמחשבה, וממילא כוח הציור יסייע לאדם לקיים "פן יסורו מלבבך כל ימי חייך" – שיראה לעיני רוחו את גדלות ה' ימנע מלחטוא.
"אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה. ואת בניהם ילמדון".
ישנם חוקים קבועים בנפש האדם, שחקק בו הבורא יתברך, למען יגיע לתכליתו, שלמותו וגמר תיקונו בעל כורחו, בין בדרך תורה או בין בדרך ייסורים (עיין מאמר מהות הדת ומטרתה לבעל הסולם זצ"ל).
אחד מן החוקים הללו הינו כי 'כל ענף שואף להידמות לשורשו', לדוגמא: אם שורש האדם – הבורא יתברך, מלא גבורה, חכמה, עושר, מנוחה וכו' אזי גם האדם משתוקק לכך. וכמו שאין בבורא יתברך חולי, עוני סכלות וכד', אזי גם האדם אינו רוצה בכך. הבורא כולו השפעה ללא קבלה (כי ממי יקבל), כך הנברא שואף לגלות את מהותו העצמית שכולה השפעה ואהבה.
"ליראה" אותיות ראיה, רוצה לומר שעל האדם ליראה שמה יאבד את הכרת תכונות שורשו אליהם עליו לשאוף.
ליצור הזדהות אצל הילדים עם שורשם העליון ולעורר אצלם רצון לכך הוא מעמודי התווך ויקר היעדים שבחינוך היהודי, וזה שאומר: "ואת בניהם ילמדון".
"בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".
קדושתם של ישראל אגורה בתוכם אלא שיש הרבה מונעים שגורמים אליהם שתהיה קדושתם כבושה ולא תצא לאור, כגון יצר הרע, הגלות ("שאין גלות אלא בהסתרת הפנים העליונים, כי בהגלותם מיד באה הגאולה, כעניין שנאמר: "באור פני מלך חיים"") וכו'.
קדושה זו שבישראל משולה לניצוץ המבהיק כאשר משכשכים שני אבני חלמיש זו בזו – וכמה שישכשכו כך יבהיק האור עד אין סוף. כמו כן משול עם ישראל לזית, שככול שיסחטוהו כך יצא שמנו הטוב.
אם כן, ישנן ב' דרכים לגלות את האור מקרב הנפש:
- בחירת האדם להתייגע בעבודת ה'*, כלומר להתאמץ בה בתמידיות מעל הנטייה הטבעית של הנפש הבהמית. ע"י היגיעה והמאמץ ייוולדו מקרב הנפש אורות עליונים הקרויים אור חוזר.
- במידה ולא מקיים את הבחירה הראשונה אזי באים עליו ייסורים שהתמודדותו איתם תצרפהו ותזככהו, שזה כל מטרתם, כמ"ש לקמן: "כי אל רחום ה' אלקיך". ונאמר: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", ונאמר: "מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין"(מנחות נג:).
("תכלית העינוי הינה להביא ריבוי האורות, וישראל מרגישים כובד המשא של הקליפה ורוצים לצאת ממנה ולכן פורצים. וזה תכלית המכוון מלמעלה, לפרוץ את הקליפה, ולכן אמר: כן ירבה וכן יפרוץ").
* "אחד מאופני העבודה שיתחבר האדם לאנשים שיעירוהו לעבודה, כגון החכמים והחסידים והעניים והחולים והשרויים בצרות (עיין הקדמה לתע"ס, אות קכה ד"ה וכדי). ולרחק מהפך כל אלה הנזכרים, והם אנשי התענוג והעשירים והכסילים והנעדרי השכל והנשים והאפיקורסים, כי חברת כל אלו ישחיתו האמונה ולא תתקיים בהם העבודה" (ספר הישר ש"ד).
"אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו…וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".
בריאות הנפש היותר גדולה הינה בהיות האדם יודע כי מקור החסד והרחמים (שם הוי"ה), הוא עצמו מקור הדין המכונה בשם אלקים, כלומר כי כל מאורעות האדם כולל כולם, גם אלו המסבים לו יותר סבל ומועקה, כולם יוצאים מאהבת ה' האין סופית להשלימו ולהיטיבו באחריתו.
והנה, תחת יסוד זה העמיד רבנו בחיי (חובות הלבבות, ש' הביטחון פ"ב) ז' יסודות לביטחון בה':
- ה' אוהב את מי שבוטח בו ומרחם עליו, ומתוך כך ממלא את כל משאלותיו.
- ה' דואג ומשגיח בקפדנות על כל צרכיו.
- ה' חזק כל כך, שאף אחד לא יכול למנוע אותו מלהוציא לפועל את רצונו.
- ה' יודע באופן יסודי מהי טובתו של זה שבוטח בו.
- ה' הוא מנהיגו היחידי מתחילת יצירתו ועד יום מותו (ולכן מכירו בשלמות ויודע את טובתו האידיאלית).
- בלעדי ה' אף אחד לא יכול לעשות לך טוב או רע.
- ה' מיטיב תמיד, בין למי שראוי לכך, ובין למי שאינו ראוי לכך.
כן כתב רבנו הרמח"ל זצ"ל בספרו קל"ח פתחי חכמה (פתח א – ב):
"יחוד האין סוף ברוך הוא – שרק רצונו יתברך הוא הנמצא, ואין שום רצון אחר נמצא אלא ממנו, על כן הוא לבדו שולט, ולא שום רצון אחר. ועל יסוד זה בנוי כל הבניין.
רצונו של המאציל יתברך שמו הוא רק טוב, ולכן לא יתקיים שום דבר אלא טובו. וכל מה שהוא רע בתחילה, אינו יוצא מרשות אחר ח"ו, שיוכל להתקיים נגדו, אלא סופו הוא טוב ודאי. ואז נודע שלא יש רשות אחר אלא הוא".
הרי שעל האדם להאמין כי כל מה ש"עושה" לו השי"ת, הכל הוא רק לטובתו!
כאשר אדם יפנים זאת, אזי גם בעיתות של קושי לא יוכלו החיצונים לינוק מנשמתו, כלומר לא יוכלו כוחות העצבות, הפחד, הכפירה, התאוות וכו' להסיח את דעתו מאמונת ה', אהבת ה' ועבודת קודשו ביראה ונקיות.
"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".
פירש הרמד"ו זצ"ל כי "כבר ידוע שכל ענייני התורה אינם אלא אורות עליונים היורדים למטה להגן ולהציל את לומדיהם ואת עושיהם" ("וכבר ידוע שהתיקון השלם תלוי בלימוד ובמעשה, כי על ידי הלימוד נתקנים הנשמה והרוח, ועל ידי המעשה הוא תיקון הנפש" – לכן אומר בהמשך: "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם").
"להגן ולהציל", רוצה לומר מפני סחיפת העולם את האדם, לשאוף ולקבל תענוג, סיפוק וקורת רוח מדברים שאינם תואמים את מדרגת קדושת נשמתו.
כל הרע שאנו רואים בעולם וכן כל המצבים האנושיים הירודים והחולניים – כולם הינם תוצאתה הסופית של אי הליכה, או הליכה בלתי נכונה, בדרך ה'.
כמובן שגם את זאת גלגל הבורא יתברך במחשבתו לטובתנו – לקיים יתרון האור מן החשך – היינו לגלות ולדלות מתוך מצבי הכאב, ההסתר והיגיע לשוב אל אל חי את האורות היותר עמוקים שבנפש, את "בי אדני".
"ועושה חסד לאלפים".
פירש הרמד"ו זצ"ל:
"ואינו אומר "לאלף", ומי יגביל עד כמה אלפים אם התורה לא נתנה בהם שיעור. וכן הוא מן הראוי, שכשם שהמאציל יתברך הוא בלתי מוגבל כך החסד הבא מצדו יהיה בלתי מוגבל. וכל שכן שתכלית בריאת העולם היה כדי לעשות חסד, כדכתיב: "אמרתי עולם חסד יבנה". אבל הדין ההוא מוגבל וקצוב, כעניין שנאמר: "קץ שם לחושך". וגם הוא לתכלית חסד, כי אין כוונתו אלא לתקן את העולם כדי שיהיה ראוי לקבל את החסד" עי"ש.