ראשית, אכתוב את אשר על ליבי ואחריכן ניגש בס"ד לפירוש הפרשה:
תכלית האדם בעולם הינה להתענג על ה', כלומר לתקן את עצמו בכדי לזכות לגילוי עצם נשמתו ולגילוי אלוקות.
המצוות המעשיות נועדו לחקוק טבעים מתוקנים בנפש, להיות כלים אשר לא יסתרו את אור השכל מלמלא את כלי המוח. עיקר העבודה הינה עבודת הבחירה השכלית הנכונה וחיבור הלב אליה בכל פרט וזמן בחיים, שתועיל למטרת הבריאה.
והנה, תיקון האדם את עצמו מתבצע בב' אופנים: סור מרע ועשה טוב, שהם המשך ותוצאה של עצם ההכרה במהותם של הטוב והרע.
טוב מוגדר כמה שעושה עונג לאדם בהביעו את רצונו בדרך של חירות, שאין העונג אלא האור העליון ברוך הוא המאיר בנפשו.
אולם, עונג אפשר לקבל בב' דרכים: או באופן שיזיק ח"ו, כמ"ש בספר יצירה: "אין ברע למעלה מנגע", שזה המוגדר כרע, או לקבלו בקדושה וטהרה, בסולם העלייה של שיבחו, הנקרא הכרת הטוב, כלומר: בהתחלה מתענג מאכילה שתייה וזיווג, אח"כ מכלים וציורים נאים וכד', אח"כ מהיותו מוציא כוחותיו מן הכוח אל הפועל, בעל ממשלה ומשפיע לזולתו דעת, ולבסוף אומר: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (תהלים קיט, עב), "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" (שם כז, ד) ומוצא מנוחת עולם.
כתב הרמב"ם ז"ל (מורה נבוכים ל"ג פנ"ד):
"השלמות האנושית האמתית, והיא השגת המעלות ההגיוניות (השכליות), כלומר ציור מושכלות המביאות להשקפות אמתיות בעניינים האלקיים, וזו היא התכלית הסופית, והיא המשלימה את האדם שלמות אמיתית, והיא לו לבדו, והיא המעניקה לו הקיום הנצחי, ובה האדם אדם".
עוד כתב הרב דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו, כרך ב' ע 63):
" על אלה הדבוקים בחייהם בתוכן הרוחני האמיתי כתוב "להנחיל אוהבי יש", ואין היש הזה אלא בם בעצמם; כי בהיותם רוחניים ימצאו את מהותם הרוחנית שהיא היש. והיש הזה כולל הכל, וכל שורשי העולם הבא שלהם נמצאים בתוך עצמם, ואינם שואפים לדברים אחרים זולתם, ועל כן שמחים הם בחלקם. כל שרצונו למה שהוא חוץ ממנו זה לאות שאבד "עצמו" ממנו, כי הרי איננו עוד עם עצמו; אם אין אני לי מי לי"…". עד כאן.
בן מאה ועשרים שנה אנכי היום..".
מספר זה אינו ארעי כמובן, ויש בו סודות גדולים בחכמת הקבלה, תמצאם בפירוש הרמד"ו זצ"ל.
אמנם, אנצל הזדמנות זו להעלות על הכתב (במחילה מכבוד קדושת הפסוק) להעיר את תשומת לבנו בממצאי הספר "בריא בן 100" – פרי עמלם של מס' חוקרים שחקרו את התרבויות בהם חיים האנשים הבריאים ביותר בעולם (מבחינה גופנית): באבחזיה (קווקז), בוילקבמבה (אקוודור), בהונזה (פקיסטן) ובאוקינאווה (יפן).
לפי המחקרים השונים שנערכו בקהילות אלו נמצא כי האנשים שם חיים עד גילאי מאה ואף יותר, ללא מחלות כמעט בכלל. קהילות אלו שמרו על מכלול עקרונות הבריאות הטבעית, מה שאפשר להן את אריכות הימים בבריאות איתנה ובחוסן, ואת העונג הגדול לראות נינים, בני נינים ובני בני נינים.
בדורנו, האיוולת שתרופות הן המאריכות שנים, הולכת להתנפץ וכבר מתנפצת בייסוריהם של זקנים אומללים.
עיין בספרו של יצחק בן אורי ז"ל (תזונת האדם ובריאותו , ח"ג פרק ט'), שם מאריך להסביר את ההבדלים בין סימני זקנה טבעיים לבין סימני זקנה בלתי טבעיים, שאינם באים לאדם אלא בסיבת הפרתו את חוקי הבריאות הטבעית.
כואב לומר, אמנם היוצא מן הלב אמור להיכנס אל הלב, ולכן אומר אני מן הלב: היות הזקן הממוצע הופך לנטל כלכלי על משפחתו בהצטרכותו למטפל צמוד, היותו תלוי לגמרי ב""חסדיהם"" של הרופאים, עם כל הסבל הרב המתלווה לכך, שלא לדבר על אלו שנעשים מוגבלים תנועתית עד כדי נכות, אי יכולת לרחוץ עצמם ולהטיל צרכיהם בחיתול , כל אלו ללא יוצא מן הכלל הינם לרוב תוצאתה של הפרת שמירת חוקי הבריאות הטבעית.
שומר הבריאות יפטר מן העולם בכבוד ובנקיות, בראש זקוף, עם שכל חד ושמחת חיים, תוך כדי פעילות ועיסוק למלאות את יומו ולהועיל, כמעט עד יומו האחרון.
והנה, ציוותה אותנו תורתנו הקדושה לכבד את הורינו. פרטי המצווה מבוארים בירושלמי (קידושין פ"א):
"האב זכה לבן בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים וכשם שהוא זכה לו בחמישה דברים כך הוא חייב לו בחמשה דברים ואלו הן: מאכיל ומשקה מלביש מנעיל ומנהיג".
"מנעיל", סודו ליתן חיים להורה, כלומר לסייע לו בבריאות וליתן לו רצון להתחבר לעולם ולחיות.
עלינו הילדים מוטלת אחריות, כחלק ממצות הכיבוד, ללמד את הורינו ולהדריכם לאורח חיים בריא.
"כי ה' אלקיך הוא ההולך עמך".
פירש הרמדו זצ"ל: רזא דסגולתא ממש, "ה' אלקיך" אבא ואמא (חכמה ובינה), "הוא" סוד אריך אנפין כתר העולה על גביהן".
פירוש הדברים: על האדם לדעת שכל זמן היותו חי, ניתנת לו האפשרות להתחבר למערכת הרוחנית הקדושה והנעלה שלפניו – להנהיג את חייו בצורה מתוקנת אשר תספק לו יותר ויותר תענוג פנימי ועצמי קדוש, תענוג אשר ישמש כאוצר בלתי סופי לדלות ממנו מושכלות מחיים.
והנה, על אי היות האדם מחובר למקור ונביעת האין של נשמתו בסוד הכתר, שלעולם לא ימצא תענוג אמיתי ומנוחה שלימה אלא בו, עמד רבנו בעל הסולם זצ"ל בכתביו (מאמרי הסולם, מאמר מג עי"ש), ואמר כי: "כל משכיל וחרד על דבר ה' מחויב להעתיק לגמרי משכלו עניין השכר ועונש עתידי". מכיוון שאין מחשבה זו מחברת את האדם אל מקור האין אלא ההיפך כמבואר שם.
אם כן, כל העבודה צריכה להיות על בסיס אחד של גדלות השם יתברך, ולא על בסיס של שכר ועונש. כאשר האדם יכיר בגדלות השי"ת ובגדלות כוחותיו ומעלותיו להשיגו, ושזו כל תכליתו ועשיית נחת רוח ליוצרו, אזי עם כוונה שכזו, ויגיעה נאותה בצידה, יזכה לאור החיים, כמ"ש: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום".
"ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ".
לא זכה יהושע עליו השלום לרשת את הנהגתו של משה על עם ישראל ולהיות 'פרנס הדור', אלא בסיבת הקדימו לכך שנים רבות של לימוד וקבלת השפע (השכלים הנבדלים {מו"נ ח"ב פי"ב}) מרבו משה.
כידוע, ישנם "ארבע מידות ביושבים לפני חכמים, ספוג ומשפך משמרת ונפה…" (אבות פ"ה מט"ו).
בכדי שהאדם יוכל להגיע למדרגת השפעה נעלה בבחינת 'יסוד דדכורא', עליו לפתח גם את היכולת החשובה לקבל השפעה מרבו בבחינת 'יסוד דנוקבא'. מכל מקום, שתי המדרגות הנעלות הללו תלויות ביכולת האדם להניח את עצמו בצד באותם רגעים של השפעה או קבלה. אמנם, כאשר האדם אינו מסוגל לצאת מעצמו בסיבת גאוותו, בסוד המלכים דתוהו שנשברו, שלא היו מסוגלים להשפיע ולקבל זה מזה, אזי לא יוכל לקבל את אור תורת משה, שאינו תלוי אלא בהיות האדם מתקן ומרומם את עצמו בב' המדרגות של 'יסוד דדכורא' ו'יסוד דנוקבא' והבן.
"…וקם העם הזה וזנה אחרי אלקי נכר…ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות".
הנהגת האדם את עצמו ואת חייו היא המעמידה אותו במצב של גילוי פנים או במצב של הסתר פנים ח"ו. ההבדל בין שני אלו המצבים לא ניתן לתיאור במילים מבחינת החוויה, אמנם מה שכן ניתן להגדיר הוא כי הרואה את העולם במדרגת הסתר חי בעולם של דמיון, ואילו הרואה את העולם במדרגת גילוי פנים חי בעולם של אמת.
בעניין זה כתב בעל המכתב מאליהו זצ"ל (כרך ב, ע' 62):
"יש אשר תוכן חייהם – חיים אמיתיים ומציאות אמיתית, ויש שחייהם נטולי מציאות, שחיים הם בדמיון הבלותם בלבד, וכיון שחסר לחייהם התוכן, הרי הם באמת מתים, כי גדר המיתה הוא הפירוד מהמציאות והדבקות אל הדמיון".
תנועת ה"זנה אחרי אלקי נכר" פירושה, רדיפתו הבלתי מתוקנת של האדם אחר עונג וכוחות של שליטה וכבוד בעוצמות גדולות, הגורמת לו להימשך אחריהן, לטבוע בהן וע"י כך להגביר את חיצוניות הנפש שלו בסוד 'יניקת החיצוניים', היא המביאה אותו למצב הסתר הפנים, וכמו שהגדירו הרב אשלג זצ"ל (הקדמות הסולם, ע' רנט-רסב): "שאין פניו יתברך מגולים, דהיינו שאין השי"ת מתנהג עמו בהתאם לשמו יתברך הטוב והמטיב, אלא ח"ו להיפך מזה, כי הוא מקבל ממנו ייסורין, או שהוא מחוסר פרנסה, ויש לו בעלי חובות מרובים הממררים לו את חייו, והוא מלא טרדות ודאגות כל היום, או שסובל ח"ו ממחלות, ואינו מכובד על הבריות. כל תכנית שמתחיל אין עולה בידו לגומרו, והולך כל היום בלי סיפוק נפשי כו'". עש"ה, וזה שמסיים הפסוק: "ומצאוהו רעות רבות וצרות" – משיכת השפע בדוחק ובצער, הוצאות מרובות ורווחים מועטים, כעניין שמצינו בשעבוד מצרים: "תבן לא ינתן לכם ותוכן לבנים תתנו".
המעבר למצב של גילוי פנים יכול לקרות רק על ידי עבודת הקודש בדרך פנימיות התורה, למצוא את "אלקי בקרבי", כמ"ש הפסוק לקמן: "ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה".
פירש הרמד"ו זצ"ל: "כלומר שהמשפיע שלי אינו "בקרבי" אלא חוץ ממנו מפני החיצונים המתמצעים, וזה גרם לי ש"מצאוני הרעות האלה".