פרשת וישלח

ישנן שתי תורות שאדם לומד ומלמד; אחת, זו שלומד ומלמד ממה שקיבל מאחרים. והשנייה, והיא המובחרת והמשובחת יותר, מתגלה אליו בקולה הנעים ובתובנותיה העמוקות, מתוך נפשו הטהורה, הקשורה באמת ובאחד השלם והקדוש.

ככול שהאדם ישתדל להיות פנימי יותר, מתבונן יותר וקשוב יותר למתחולל בנפשו, הוא יגלה שם אוצרות של חכמות תובנות והרגשים שאין לתאר ואין לספר, עליהם נאמר (אבות פ"ד, מי"ז): "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה". שכן תובנות אלו הולכות ובאות אליו מבינת נשמתו, שזה סוד העולם הבא כידוע.

התובנות הללו העולות מההתבוננות וההקשבה להתחוללות הנפשית הפנימית הן המלאכים אשר בגילוי שלהם ינצח האדם את כל אויביו ומלחמותיו, הן הפנימיים והן החיצוניים.

1. "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" (בראשית לב, ד).

פירש העיקר שפתי חכמים: "לפניו, אותן שהיו לפניו שנאמר (שם שם, ב): "ויפגעו בו מלאכי אלקים" אותם שלח".

פרש"י (שם): "ויפגעו בו  מלאכי אלקים. מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ".

כוונת הדברים היא שבכל אדם ישנן תשובות והדרכות פנימיות בכדי להגיע לגמר תיקונו.

את התשובות הפנימיות מסמלים המלאכים ואילו את גמר התיקון מסמלת הכניסה לארץ.

ההכרות הפנימיות הן המענה והכוח כנגד ההפרעות היצרים וההסתרות, בסוד שליחת המלאכים נגד עשיו.

ויש לדייק כי המלאכים באו לקראתו דווקא כאשר עלה לארץ, שכן בזכות אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא.

אנו רואים כי יעקב אבינו מתמודד עם שתי קליפות – לבן ועשיו. לאחר ההתגברות על לבן, יש להמשיך מוחין חדשים בכדי להתגבר גם על קליפת עשיו, וז"ש: "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו" – "מלאכים של ארץ ישראל כו'".

ולא זו בלבד אלא שצריך לעשות זאת מהר, כפי שמרומז בסופי תיבות הפסוק: "שעיר שדה אדום", והכוונה בהתמדה ובמגמת עלייה תמידית, שגם בירידות משתמשים לעלייה – אז עוברים אותן מהר ולא שוקעים בהן.

יש להבין את ההבדל בין קליפת לבן לקליפת עשיו ובין מלאכי ישראל למלאכים אחרים. לא נרחיב בכך כעת, אמנם המשותף להכל הוא שהמגרעות וההפרעות נובעות מהעדר האור הפנימי, ואילו התיקון והשלמות נובעים מהארת וחשיפת אור העולם הפנימי, וזה סוד "יעקב מלאכים" – ר"ת מ"י (50 גימט' נ') היינו שער הנ' – עצמות הנשמה והבן.

2. "וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשיו וגם הולך לקראתך כו'" (בראשית לב, ז).

כאשר האדם בא להתקדש, אזי כנגד זה באים אליו ניסיונות ובירורים יותר ויותר קשים בסוד כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו.

3. ויירא יעקב מאוד ויצר לו" (שם שם, ח).

פרש"י: "וירא שמא יהרג. ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים".

פירוש: פחד שמא ייפול לענווה פסולה ויוותר על הוצאת כל מעלותיו ורוממותו מן הכוח אל הפועל ויסתפק במדרגה שאינה ראויה לו, כמ"ש "ויחץ את העם וכו'", היינו ישאיר מחצית מכוחותיו מודחקים ומעוברים. אמנם, על זה נאמר (תהלים נה, כד): "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם".

אלא, על האדם לקרוא תמיד להסתכלות העליונה, כמ"ש הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש א, ע' פד):

"עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד".

אי הוצאת מעלות האדם ושימוש בכוחותיו להשפיע למציאות להתייחד עם הקב"ה היא בחינת הריגתם ובחינת הריגת עצמו, שלא קיים את תכלית חייו ושליחותו כמ"ש רש"י, אמנם אין בכך ייאוש כמובן הרי נתן לנו הקב"ה תחיית המתים שהיא סוד תיקון הרצון ושיבה בתשובה שקדמה לעולם.

4. "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשיו אחיו" (בראשית לב, יד).

אין עניין להשמיד את הקליפה, אלא להוציא ממנה את ניצוצות הקדושה, ע"י כך שנותנים לה אורות, אמנם במינונים מדויקים, וזה סוד "עזים מאתיים תישים עשרים וכו'".

פירוש הדברים: כל דבר נעשה קליפה כאשר נלקח ממנו עונג בצורה בלתי נכונה ובלתי מאוזנת. עונג זה נעשה לנגע ולכן נקרא קליפה. אין האדם נמשך לקבל באותו דבר דווקא עונג אלא בסיבת שיש באותו הדבר ניצוץ השייך לנשמתו, כלומר תענוג שיחשוף את עצמיות נפשו. על כן, לוותר על הרצון לדבר זה יהיה חטא גדול מאוד!

אמנם, כאשר פועלים אכן לרצות ולקבל תענוג מאותם הדברים, אמנם בדרכים כשרות ומתוקנות, אזי העונג שבהם יחשוף את הנקודות העצמיות היותר עמוקות ונעלמות בנפש האדם, מה ששום תענוג חיצוני סתמי לא יכול לגלות, וזה סוד הוצאת ניצוצות הקדושה מן הקליפות הטמאות.

5. "ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלקים פנים אל פנים ותנצל נפשי" (בראשית לב, לא).

אין ספק כי רפואת הנפש והצלתה מן המכשלות השונות שבעולם הזה תלויה בקשר ישיר בראיית אלקים פנים אל פנים, כלומר בהשגת היותו טוב ומיטיב.

וצריך לדעת, שאף מי שלא השיג עדיין מדרגה זו, יכול להתעלות אף מעלייה והוא בסוד האמונה, כמ"ש: "חכם עדיף מנביא".

האמונה היא סוד וכוח עיקרי ברפואת הנפש, כמו שהרחבנו במאמר 'לנצח את נקודת המשבר' עיין שם.

6. "ויבא יעקב שלם עיר שכם כו'" (בראשית לג, יח).

פרש"י: "שלם בגופו..שלם בממונו…שלם בתורתו".

אדם שיודע לחיות את החיים נכון, הולך ונבנה מכל המשברים וגם מן הקשים ביותר, כמו שעברו על יעקב, וע"י כך זוכה לשלמות כאמור. ומרומז בר"ת 'עיר שכם" בסוד ש"ע נהורין.