פרשת חקת
"זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה".
מצווה זו מבוארת בספר כתר שם טוב (אות שצג) ומבאר שם את היסוד החשוב של הבריחה מן הכבוד והשררה.
מחד, על האדם "לטהר את הטמא", כלומר לפתח בעצמו ביטחון עצמי לפעול, להתקדם, להתפתח ולהצליח בעולם (שהוא המצב ההופכי של המודעות הנמוכה, חוסר היכולת לפעול ותחושת הדיכאון, הקרויים "טומאת מת"), ומאידך עליו להקפיד על ענווה, כניעה ושפלות, ולהיזהר מאד שאותה הצלחה לא תפילו לגאווה ולתחושת כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ("מטמא את הטהור"), אלא דווקא לתחושה שהכל ניתן לי מאהבת הבורא יתברך.
גם אם אדם נועד להגיע לגדולה ולמלוכה, אל לו להתקוטט, להתחרות ולהתנשאות על הזולת עבור זה, אלא דווקא לברוח מכך, ואם הדבר אכן ראוי לו הרי שהבורא יתברך כבר יגלגל את ההשגחה ויזמן לו את שליחותו.
"וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירה".
סודו של פסוק זה בא ללמדנו כי עיקר כוחו של האדם לעשות את רצונו הוא בדיבורו, כשם שבדיבור נעשו שמים וארץ, לפי שעל ידי הדיבור בקדושה מרוויח האדם שני דברים חשובים ויקרים ביותר:
א. מתרבה לאדם אור שפע שכלו לגדלו ולהחיותו.
ב. ע"י דיבור הוא משפיע התפעלות וחיות בזולת, מה שאין בכוחו של מעשה לפעול, כמ"ש: "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב" (עיין תער"ב ח"א אות רסג).
"וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום".
פירש הרמד"ו ז"ל: "אעפ"י ששמע משה שנגזר עליו שלא יבא אל הארץ, מכל מקום לא הניח לעשות את שלו לבקש את המעבר ממלך אדום כדי לנהל את ישראל, כרועה הזה המשגיח על צאנו כל זמן שעומדים בידו".
והנה, מכאן לימוד מאד חשוב; הרי ידוע כי כל משאת נפשו של משה הייתה להיכנס לארץ ישראל, וכל שכן שמגיע לו הדבר לאחר מסירות נפשו וטרחתו העצומה עבור עם ישראל. אמנם, אנו רואים כי הבורא יתברך מנע זאת ממנו והציבו בפני הבחירה להיכנע לגזרתו ולהמשיך לעבוד מתוך אמונה, אחריות, נאמנות, שליחות וללא כל שכר.
אם כן, על האדם ללמוד לאהוב את העבודה והמסירות לה ולא להיאחז בשאיפת השכר, שהעבודה עצמה היא השכר.
"ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אותם את אלעזר בנו וימת אהרן שם בראש ההר".
פסוק זה בא ללמדנו שאין מלכות נוגעת בחבירתה אפילו כמלא נימה.
עיקר סוד מנוחת הנפש הינו הביטחון בה', כמבואר בהרחבה בשער הביטחון בספר חובות הלבבות, שכאשר האדם יבטח בה' שאין טובתו ושפעו ומעמדו הראויים לו נתונים בידי בני אדם ותחבולותיהם אלא בידו יתברך, הרי שתערב שנתו עליו בביטחונו בבוראו ויעשה עבודתו בחריצות, נקיות והצנע לכת וסוד הכבוד לבוא.
אין לדחוק את השעה ולא לדחותה, עת לכל דבר וזמן לכל חפץ, ודבר בעתו מה טוב.
"וידר ישראל נדר לה'".
פירש הרמד"ו ז"ל: "שבמקום שיש הסתלקות ההשראה צריך להעזר על ידי הנדרים, שמושכים מאימא עילאה לזעיר אנפין סוד המוחין שהם חיי המלך, ומשלימין את החסרון בכל השרשים שנסתלקה ההשראה מעליהם. וזהו טעם הנדר בעת צרה. כי אין צרה אלא בהסתלקות ההשראה כידוע, והנדר משלים את החסרון".
סוד זה מבואר גם בספר תער"ב (ח"ג ע' א'רלז, ח"א ע' קכג), וביאור העניין בלשון קלה הוא כי ישנם פעמים רבות בהם האדם מתבונן בשכלו ומברר את ענייניו וגומר בדעתו לעשות דבר מה. אמנם, כאשר מגיעה עת המעשה, יצר הרע משכיח מהאדם את הטעם והשכל לאותו הרצון, והאדם לא מבצע את אשר גמר בדעתו.
אם כן, הפתרון לכך הינו סוד ההסכם (הנדר) לבצע שהאדם עושה עם עצמו בעת בה השכל עדיין מאיר, כך שבזמן אמת, על אף ששכל זה מסתלק ויצר הרע גונב את דעתו, יבוא תוקף ההסכם וינצח המערכה.
"ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך".
פירש הרמד"ו ז"ל: "והסוד הוא, שנסתלקו מהם האורות המקיפים שמרחיבים לבו ונפשו של אדם, ולכן הסתלקותם הוא שגרם אליהם שנתקצרה נפשם, ואין קוצר נפש אלא חזרתה (של הנפש) אל הבחינה הגרועה של ג' כלילן בג'".
הסתלקות האורות המקיפים מן האדם, שהם סוד ההשראה, גורמת לאדם לקוצר נפש, בסוד ג' כלילן בג'. כלומר, נפשו אינה מסוגלת להתעלות מעל התכונות השליליות המוטבעות בה ומעל הריכוז שלה בעצמה בלבד.
מצב קטנות זה הינו מצב עגום המייסר את נשמת האדם ומשאירו במצב של הסתרה ודין. על כן, על האדם לשוב ולהתחבר לאורות המקיפים את נשמתו, בעיקר ע"י העסק בפנימיות התורה ושאר ענייני קדושה, ובכך להחזיר להווייתו את השראת נשמתו, להתאחד עם זולתו, לגלות את רוממותו ולהשפיע הלאה את אור החיים.