פרשת פינחס
"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי..".
למדונו חכמים בפרקי אבות (פ"ד, מכ"א) כי "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".
אמנם, כאן אנו רואים שבזכות הקנאה (ומסירות הנפש) קנה פינחס את עולמו, דכתיב: "הנני נותן לו את בריתי שלום", כלומר את סוד ספירת היסוד הנקראת שלום..
ספירת היסוד המתוקנת מבטאת את יכולת האדם לבטא, לממש ולהשפיע במציאות את כל כוחות נפשו ועולמו הפנימי; כוחות הרצון, המחשבה והרגש. השפעה זו היא הסוד שמוליד את התענוג מההתקשרות למציאות.
יש לדעת כי אין מידה רעה בעצם. הרע הוא הציור שמאחורי המידה; גם למידות כגון כעס, שנאה, תאווה וכד' יש מקום ותועלת כאשר משתמשים בהם בדעת נכונה, כגון: להראות פנים כועסות לבנים על מנת לחנכם (עיין דעות פ"ב ה"ג), לשנוא את הרע בקרבו וע"י כך לבערו כמ"ש (תהלים קיט כא): "משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט", ולפתח תאווה לגילוי אלוקות ובעקבות כך לגלות את כוחות היגיעה והעבודה מן הנפש.
אדם המוצא בעצמו מידות רעות ידע כי דעותיו הן הרעות. ע"י תיקון הדעות יתוקנו המידות, ובתיקון המידות והדעות היסוד יקבל את כל שפעו ויאיר, שהרי כל צינורותיו מבוררים להוריק לו את ברכת ה'.
כידוע, משה שהוא סוד הדעת, הוציא את עצמות יוסף ממצריים (שמות יג, יט). כלומר, הדעת המבוררת גילתה והוציאה ממעמקי מיצרי הנפש את נקודת האמת והחיבור של נשמת היהודי לבוראו, בסוד 'עצמות יוסף' והבן.
עבודת תיקו המידות הינה כל כך חשובה מכיוון שבלעדיה נשארת המלכות (רצון האדם) חסרה מן ההשפעות הראויות להינתן לה – שפע גשמי, תענוג ומנוחה נפשית, השראה רוחנית, אמונה, תענוג מהשפעה, כוחות ויעדים לעבודה וכו'.
כאשר אין המלכות מקבלת את שפעה (בסיבת שזמרי בן סלוא לא שמר את סוד הברית) אזי היא מתעוררת בדינים ונוקמת את נקמתה ("ויחר אף ה'". פרש"י: "שלח בהם מגפה" (בלק כה, ג)) – האדם חווה מציאות של דין – ייסורי נפש, קשיים במציאות וחס ושלום מפתח מחלות.
מגפה עולה בגימטריה קכח, ומרמז (ק' כח') כי כל כוחות הנפש מפוזרים ומתבזבזים בקליפות שהן נטיית הנפש לחיצוניות לדברים שאין בהם ממש, במקום שיתבררו, יהיו פנימיים ואמיתיים, מרוכזים ביסוד ומתקנים עולם.
לסיכום: ע"י תיקון המידות יוכל אור הנשמה לזרום בתרי"ג אברים וגידין של הנשמה ויהיה האדם כסא קדוש למרכבתו יתברך, כלומר יהיה צינור לשפע, גדלות וכל טוב, לו ולעולם שמסביבו (עיין שערי קדושה ח"א ש"ב).
"ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני".
ראינו את מעשה הנשיאים בפרשת המרגלים, וכאן ראינו מעשה נשיא נוסף, הרי שאפשר להבין את מאמר חז"ל: "כבדהו וחשדהו" – את כל אדם.
וכאשר נחזור ללמוד הדברים באדם אחד, הרי שעלינו להיזהר מעצמנו ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".
ועיקר היצר הוא שהאדם מאמין בעצמו כי הוא גדול מחברו.
ואף אם הדבר נכון, הרי שזה מחייב אותו יותר, ועליו לשאול: האם אני ממצא ומשפיע את כוחותיי וכישרונותיי בהתאם למה שנתן לי הבורא יתברך או שמה אני מעדיף את הנוחות והמנוחה.
אכן ישנו סוד גדול, כי תפנוקי מלכים מעוררים את גדלות המלך, ואדם גדול זקוק לתפנוקי מלכים בכדי להתחבר להשראה (רמב"ם שבת פ"ל ה"ז), אמנם כאשר התפנוקים באים מן הקליפות אזי גם הגדולה נהיית עריצות וניצול ומעבירה את האדם על דעתו כפי שראינו בזמרי.
"ויהי אחרי המגפה ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר בן אהרן הכהן לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה".
גם אחרי שאדם חוטא, ואפילו חטאים גדולים (כלומר שהשפעתם על נפשו שלילית ביותר) עליו להאמין בטוב ובנשמה הקדושה שבעצם שלו, לכנוס את כוחותיו ולשוב בתשובה, וזה שאומר "שאו את ראש".
אחת מעצותיו של היצר הינה לייאש את האדם בהסתכלו על עוונותיו הרבים, אמנם אנו יודעים שדווקא שם טמונים הרצונות היותר גדולים ועוצמתיים של הנשמה, על זה נאמר "במקומם של בעלי תשובה אין צדיקים יכולים לעמוד".
כלומר, מכיוון שאינם חוטאים ברמה גסה גם אינם יכולים לדלות מאותם מקומות את עוצמות הרצון והרגש לבורא יתברך.
כמובן שאל לו לאדם לומר אחטא ואשוב, שהרי כבר אמרו חז"ל: "האומר, אחטא ואשוב, אחטא ואשוב ,אין מספיקין בידו לעשות תשובה", אלא "מודה ועוזב ירוחם" – יתחרט על עוונותיו (כלומר יעקור מקרבו כל לגיטימציה לרצונות חיצוניים ושליליים) וישוב אל עבודת בוראו באהבה (עיין רמב"ם, הלכות תשובה פ"י) – לגלות בסגולת התורה והמצוות את רוממות נפשו וקדושת נשמתו – להשפיע אותה לעולם באהבה, לעשות נחת רוח ליוצרו.
עבודה זו דורשת גדלות מחשבה, עצמאות, אחריות והארה עצמית – בחינת 'מוחין דאבא', בסוד "מבן עשרים שנה ומעלה".
"ובני קרח לא מתו".
לדאבוננו הרב ישנם מקרים רבים בהם הורי האדם רחוקים מהכרת חוקי החינוך כרחוק מזרח ממערב ובעקבות כך מרעים ומזיקים קשות לילדיהם העשוקים.
עיוות זה עלול להימשך גם כאשר הילד כבר בן 20, 30, 40 ויותר.
היה אפשר לחשוב בטעות כי על מנת לקיים מצוות כיבוד הורים יש להישאר ליד ההורים כל הזמן, לשרתם ולספוג את בזיונם , אמנם אין זו דעת תורה!
במקרים בהם ההורים מסבים בקביעות צער והרס לנפש הילד, על הילד להתרחק מהוריו, כמבואר בקידושין (לא:), ופסק משם הרמב"ם ז"ל:
"מי שנטרפה דעתו של אביו או אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהם, ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר יניחם וילך לו, ויצווה אחרים להנהיגם כראוי להם".
וכן כתוב בפסקי הריא"ז:
"אם רואה אביו ואמו שהם בעלי דעות רעות ומצערין אותו יותר מדאי, ישמט מלפניהם ויצא".
ובספר חסידים:
"..הבן מצטער על ידי האב, מוטב שייפרדו כיוון שאינן יכולים לסבול יחד".
אמנם, מכיוון שבריאותו הנפשית של האדם ויכולתו להגיע ולממש את שלמותו תלויה רבות במקום בו ממוקמים הוריו בתודעתו, אזי עליו לשימם במחשבתו כ'נכבדי ארץ', כהורים מרוממים אשר בפנימיותם האמיתית אוהבים ודואגים לו ורוצים בטובתו (עיין ספר חרדים פ"ט אות לה).
יש לשער כי הורים המרעים בהתנהגותם לילדיהם עברו בילדותם ובחייהם עצמם מה שעברו ומשום כך מתנהגים כלפי הילדים בצורה הרסנית.
על הילדים, מחד לרחם על הוריהם ולהעמידם בתודעתם כ'נכבדי ארץ', שהרי סוף כל סוף הם העניקו להם את עצמם, כדכתיב: "שלושה שותפים באדם הקב"ה אביו ואמו", ומאידך, במידה והורסים את נפשם של הילדים עליהם להתרחק מהשפעתם השלילית באופן של כל מקרה לגופו, וזה שאומר: "ובני קרח לא מתו".
גם כאשר על הילדים (בכל גיל) להתרחק מהוריהם, בזמן שנוכחותם יחד הורסת ומחריבה את נפש הילד, הרי שמטרת הריחוק הינה לקרב ולשקם את הקשר, שיחזור להיות מתוקן, שהרי כבר כתבנו למעלה כי קשר מתוקן עם ההורים הינו אחד הצרכים העצמיים היותר חשובים, אם לא החשוב ביותר לבריאות נפשו של האדם.
מעניין לעניין באותו העניין, ישנם בעלי תשובה שלאחר תשובתם מתנתקים מהוריהם שאינם הולכים בדרכם, וכן מנתקים את ילדיהם מסבם וסבתם. מהלך זה הינו טעות גדולה ומזיקה ביותר, ואינה מעידה אלא שתשובתו של אדם זה לא סייע לו למצוא את עצמו אלא לאבד את עצמו, ואת תכלית התורה, שנאמר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך".
כמובן שיש לשמור על גדרים הלכתיים ולא לחשוף את הילדים לדברים מזיקים וכד' – אמנם דברים אלו יכולים להתברר ולהיקבע בשיחה משפחתית מכבדת ואוהבת.
קיצוניות, אי כבוד וניתוק בשם הקדושה במקום שהחיבור בו הינו משמעותי ביותר אינם מעידים אלא על דעות תוהית ועצות רבניות למיניהן שמתהדרים בנוצות לא להם.
"וידבר ה' אל משה לאמר. לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות".
לאחר יגיעת האדם בעבודת ה' ובהתעלות באמונה מעל הייסורים, יגיע לארץ, שהיא סוד הרצון המתוקן בהשפעה, שהוא רצונה הטבעי והמקורי של הנשמה הנקרא רעותא דליבא, אזי כבר יכולים להתגלות לאדם האורות האלוקיים הנקראים שמות.
בעניין זה כתב בעל הסולם (זוהר בראשית א, ע' רמב):
"כי יש תרי"ג מצוות, אשר בכל מצווה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת (סוד השמות), שהיא כנגד איבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה, ושל הגוף, ונמצא בעשיית המצווה, הוא ממשיך לאיבר שכנגדה בנשמתו וגופו, את מדרגת האור השייך לאותו אבר וגיד. והוא בחינת הפנים של המצוות וכו'".
"ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון".
בפרשה הקודמת למדנו כי מי שחושב שעם ישראל מקולל (עם כל מה שעבר ועובר עד היום), שידע שהוא אינו אלא מבורך.
כך גם כאן, כאשר האדם מכיר ברוממות העצמית שהעניק לו ה' יתברך, בבחינת מדבר טוב על הארץ, וידאג להעצים נקודה זו באחרים כפי שעשו כלב ויהושע, אזי גם יזכה להיות מן הנותרים לראות עולמו בחייו.
הכרת הרוממות העצמית המביאה לענווה, שלום וחיבור עם כל אדם, לעומת הרוממות החיצונית הבאה ע"י התנשאות, תארים, ממון, מעמד וכד', היא אשר הבדילה בין כלב ויהושע לבין המרגלים.
רק מתוך שקט ותיקון העולם הפנימי ניתן לראות את אור ה', וזה סוד אור חוזר שמלביש את האור העליון.
אדם צריך להתחיל את עבודתו הרוחנית מתוך ראיית המעלות שלו ומתוך אהבה עצמית מתוקנת לעצמו.
דווקא מתוך הסתכלות זו האדם גם ישאף לגלות ולהכיר את כל הרע בקרבו ולתקנו, שהרי יודע שאינו מהותו אלא מסתיר על מהותו.
"ויאמר ה' אל משה לאמר. כן בנות צלפחד דוברות, נתון תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם".
מידת העקשנות עלולה לייצר הרבה ויכוחים ובעיות כאשר הינה קטנונית ודווקנית, אולם ישנם פעמים בחיים בהן על האדם להתעקש על נקודת האמת שבלבבו ורצונו כנגד כל המונעים והמרעים.
סוד גדול הוא לאדם שידע כי התעקשותו על נקודת האמת שבלבבו, ללא התחשבות במציאות המפריעה, אם הנקודה אכן פנימית ואמיתית והאדם יתעקש עליה ולא יוותר, אזי יזכה בסופו של דבר שיתמלאו משאלות לבו.
והנה אנו רואים כי התעקשותם של בנת צלפחד השתלמה לבסוף והודה להם ה' והורה: "והעברתם את נחלתו לבתו" – התגלו ברצון (בתו) המוחין, ההשראה והברכה (נחלתו).
"ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו".
סוד הסמיכה מבואר באריכות בספר בשעה שהקדימו תער"ב (ח"ג ע א'שעד ואילך) והוא עניין מסירת החכמה.
ידוע כי הקב"ה יהיב חכמתא לחכימין, שאין הברכה שורה במקום ריקן.
על מנת לקבל חכמה צריך רצון והשתוקקות לכך והוא ה"חכימין".
עולמנו הזה, כולל עולמנו הפנימי והתודעתי מעורבב טוב ורע. ערבוב זה הוא האחראי לכל בעיותיו וייסוריו של האדם.
בכדי לתקן זאת על האדם לברר את עצמו עם אדם חכם בעל ניסיון, שהבירור צריך להיות דווקא עם מי שהוא מבורר בעצמו (זו מטרת תהליך האימון היהודי).
ללא בירור יסודי האדם ללא ספק מפסיד ומעכב ביותר את התפתחותו.
הלבושים שהתלבשו בהם אדם וחווה אחרי החטא הם סוד החכמה דקליפה (שכל אנושי גשמי וחיצוני).
את הלבושים הללו עלינו לפשוט.
מטרתה של עבודת הבירורים הינה לשוב לדעת נכונה והיא הדעת האלקית – זה אשר נתן משה ליהושע.
עוד למדים מכאן, מה שאמר "ונתת מהודך עליו" (רק הוד בלבד ולא הכל) כי מהסמכה זו הלכו הדורות וירדו, והלכה השגת החכמה ונעלמה, אמנם דווקא ע"י הניסיון והיגיעה לברר את החכמה מתוך ריבוי הפרטים שהתפרטה בהם נשיג מקום גבוה יותר מגילוי אור החכמה והוא בבחינת עצמות החכמה, וכפי שכתב רבנו הרש"ב בתער"ב (ח"ג ע' א'שפ):
"דאחר שנתמעטו הלבבות ואין אור החכמה מאיר בגילוי הרי מהדברים הקצרים שבמשנה איננו יודעים אמיתת הדין ומתבאר בתלמוד לידע כל דין לאמיתתו וכל הפרטים שבו וכו', אמנם הענין בזה הוא שבתלמוד מתאמת האמת דבחינת החכמה דכאשר בא על פי טעם ושכל הרי מתגלה האמת לכל בבחינת אור נגלה ומאיר עוד יותר מבחינת הגילוי דחכמה".
לפשט זאת יותר ולקרב אלינו אפשר לבאר, כי כאשר האדם ידרוש ויחקור היטב ולעומק בענייני קדושה הקרובים ללבו, אזי ככול שיברר יותר את עומק ואמיתות החכמה כך יגלה בקרבו את מהותו העצמית.
"ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג שבעת ימים מצות יאכל. ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו".
כידוע משער הכוונות, המצות רומזים למוחין דאבא (גילוי אור העצם).
כתב רבנו הרמד"ו זצ"ל בפירושו כאן כי:
"כבר ידוע שהחיצונים (נטיית הנפש לדברים חיצוניים וזרים לקדושת נשמתה) הם הגורמים כל מלאכת עבודה לישראל (זה מה שגורם לאדם התמודדות כה קשה ומייגעת בחייו), שאלמלא הם כל ישראל בני מלכים ועבודת החול לא הייתה שולטת בהם כלל ועיקר, כמו שיהיה לעתיד לבוא (כאשר ישיגו כולם את המוחין דאבא)".
ובתע"ס (הסת"פ ח"א אות כא) מבאר שלאחר עבודת האדם בפיתוח סוד ההשפעה, שהוא גילוי העצם, מוחין דאבא כנ"ל, יזכה האדם במציאות חדשה. וזה לשונו:
"הצדיקים בארצם ירשו משנה, דהיינו אחר שמהפכים את הרצון לקבל שלהם (רצון גופני חיצוני) לרצון להשפיע (רצון פנימי מצד הנשמה), ומה שמקבלים, הוא על מנת להשפיע (תענוג נצחי בו נחווה הקב"ה) אז ירשו משנה, כי מלבד שמשיגים את שלימות התענוג ומבחר הקניינים, המה משיגים גם כן, את השוואת הצורה ליוצרה יתברך (שתענוגם מלובש על רצונות להשפיע, להעניק ולהיטיב – פעולות אשר יחישו את גילו הבורא בעולם), שבזה נמצאים בדביקות האמיתית, ואז נמצאים גם כן בסוד המנוחה, שהשפע מגיע אליהם מאליו, בלי שום תנועה ועמל".
בספר חובות הלבבות לרבנו בחיי זצ"ל (פרק ג') מבאר שהקב"ה ברא את ההכרח לעסוק בענייני פרנסה בכדי לנסות את האדם, אמנם אם האדם נמצא במדרגת צדיקות מספקת, אזי כוונת הצורך להתעסק בפרנסה כבר אינה רלוונטית וממילא אפשר לספק לו את השפע ללא עמל ויגיעה, ואלו סוף דבריו שם:
"ואם הוא מגביר עבודת האלקים, ובוחר ביראתו, ובוטח בו בענייני תורתו ועולמו, וסר מן הדברים המגונים… יסתלק מעליו טורח הגלגול והסיבוב בהבאת טרפו…ויבואהו טרפו בלי טורח ובלי יגיעה, כפי סיפוקו ומזונו, כמו שכתוב (משלי י, ג): "לא ירעיב ה' נפש צדיק".
הוי אומר שכאשר האדם מתקן את עצמו באמונה, בטחון והשפעה עד אשר מגולים אצלו המוחין דאבא אזי השפע מגיע אליו מאליו, בלי שום תנועה ועמל, היינו: "כל מלאכת עבודה לא תעשו".
וכמאמר הרמב"ם ז"ל (הלכות מלכים פי"ב, ה"ה):
"ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות – שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק העולם, אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר: "כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים".