"אין האדם מוכשר לשום כוח רוחני שבעולם בשלמות גדולה כזאת שהוא מוכשר לאמונה ולאהבה, וזהו אות שבכוחות אלו מונחים כל יסודות הויית מהותיותו" (הרב קוק, שמונה קבצים, קובץ א, אות רכב).
האהבה היא האור הגנוז והסוד המופלא ביותר של החיים. האהבה היא תכלית הכל ללא ספק, ועולה בגימטרייה – אחד, כלומר, בכוחה לגלות שהכל כאן אחד.
תכלית האדם בעולם היא להתענג מזיו השכינה, שהיא הייחוד, כלומר, לגלות בקרבו את האהבה השורה ומאצילה על הכל.
האהבה מחולקת (כביכול) לאהבת עצמו, אהבת הזולת ואהבת בוראו. על האדם להשתלם בכל ג' האהבות, ובזה יזכה ל"תשובה מאהבה", היינו בגילוי פנים שלם, של היות הבורא ית' טוב ומיטיב ורוצה להנות לנבראיו.
המתנה הנפלאה של האהבה העצמית הלא מותנית ניתנה לאדם ביום היוולדו, אולם, אהבה זו צריכה חינוך, כלומר, הדרכה והכוונה כיצד לפתחה ולהרחיבה על אהבת הזולת ואהבת הבורא.
על זה בא הציווי "לא טוב היות האדם לבדו", היינו עסוק רק עם עצמו (עיין מאמר מתן תורה, אות יב).
לצערנו הרב, האור המופלא, הקסום, המדהים והקדוש הזה הקרוי אהבה כמעט נכחד מעולמנו, והלך והסתתר והתכווץ לו בחדרי נבכי נפשנו.
כאשר אותה אהבה עצמית טהורה וטבעית לא קיבלה חינוך נכון, ועוד הושפלה ודוכאה, אזי שינתה את פניה ונהפכה לתכונה גסה המנתקת את האדם מבוראו ומחריבה את העולם והיא תכונת הישות והאגואיזם הצר.
צריך לדעת, שרוב רובן של מחלות הנפש, בעיות שלום הבית, התדרדרות האדם למקומות הרסניים וכו' – שורש כולם הוא חוסר האהבה העצמית הבלתי מותנית, חוסר הערך העצמי וחוסר האמונה בעצמו, היינו ההבנה שהיותו, והיות כל אדם ואדם, חשוב ונצרך וחיוני לעולם, כמ"ש: "כל העולם לא נברא אלא בשבילי".
על ידי חינוך מחודש לאהבה עצמית בלתי מותנית בשיעור מלא, ופיתוח שאיפות וכלים להעצמה, לגדלות ולרוממות, מתוך מגמה להתפשט עם אהבה זו על כלל הבריות והמציאות, ומתוך רצון יסודי ומרכזי אחד המקיף את הכל והוא – אשר כבודו של האדון ברוך הוא יגדל וירבה – ע"י כל אלו יבואו רפואה, שלום וגאולה פרטית וכללית לעולם, והם הם עצם הגאולה!
כתב בעל הסולם במאמרו "אלטרואיזם התלוי באגואיזם המופרז:
"לא ניתן האגואיזם המופרז אל הבריות רק להתפתחות האהבה".
"שמתחילה צריך להתחזק באהבת עצמו בשיעור מלא".
"תבין שאלטרואיזם אמיתי תלוי באגואיזם מופרז" כי מי שלא השיג אהבת עצמו במלא מובן המילה, אלא הוא בבחינת הפקר של 'מה בכך', ודאי שאין לו אפילו הגרעין של אהבה. ומי שהולך ומרחיב את אהבת עצמו ואחר כך על ידי חינוך הולך ומעבירו על אהבת זולתו, הוא האדם הגדול האמיתי".
דוגמא יפה לכך מצאנו בדוד מלך המשיח בתהילים (נא, יב-יד):
"לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי: אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני: השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני" (ומתוך הרוממות העצמית והשפע הגדול שידע שראוי לו מתוך אהבתו העצמית, ביקש להשפיע הלאה. ואמר:) "אלמדה פשעים דרכיך וחטאים אליך ישובו" (שזו כמובן המצווה המובחרת ביותר עלי אדמות).
ובספר שערי העבודה לר' יונה מגירונדי:
"הפתח הראשון הוא שידע האיש העובד ערך עצמו, ויכיר מעלתו ומעלת אבותיו וגדולתם וחשיבותם וחיבתם אצל הבורא יתברך*…ויבין וישכיל וידע כי יוכל להשיג מעלתם וחשיבותם וחיבתם כאשר יעבוד כמוהם כל ימי חייו ועתותיו ושעותיו ורגעיו כפי כוחו והשגתו**, כמו שנאמר (דברים ל, יד): ""כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". כי האל יתברך אינו מבקש מבני אדם כי אם לפי כוחם…וגם האבות ז"ל לא עבדוהו כי אם לפי כוחם והשגתם".
* דרך עץ חיים לרמח""ל: "שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות לחשוב רק על העניין הזה שאמרתי (מה תכלית חייו וכו'). ויבקש בלבבו, ממה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה' בהם? מה עשה משה רבנו עליו השלום? מה עשה דוד משיח ה', וכל הגדולים אשר היו לפנינו? ויעלה בשכלו מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות כן גם הוא וטוב לו!" עש"ה.
** רמב"ם (תשובה, פ"ה, ה"ב): "כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו".
ובבעל שם טוב עליו השלום (בעש"ט עה"ת, פנחס, אות ז):
"כשאדם מבזה את עצמו, ונחלט בלבו שאין תפלתו ולימודו חשוב לכלום ואין נחשב בעיניו עבודתו שהוא עובד, אדם כזה נופל ממדרגתו למדרגה פחותה וגרועה, ובשביל זה הולך אח"כ כמו בלי דעת וחסר שכל בעבודתו יתברך שמו, ונמשל כבהמה נדמה. ורמז לזה (תהילים טו, ד): "נבזה בעיניו נמאס", רצה לומר, כשנבזה בעיניו עבודתו שהוא עובד, אז בעצמו הוא נמאס וכו'".
וכתב ר' צדוק מלובלין זצ"ל (צדקת הצדיק, אות קנד):
"כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך, כך צריך אחר כך להאמין בעצמו. רצה לומר שיש להשם יתברך עסק עמו ושאיננו פועל בטל שבין לילה וגו' (שבין ללילה היה ובין לילה אבד) (יונה ד, י) וכחיתו שדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים יתברך שמו והשם יתברך מתענג ומשתעשע בו כשעושה רצונו".
ובספר אור הבהיר לבעל הסולם זצ"ל (ערך בטחון):
"בטחון הוא האמונה בעצמו. ופירושו הפסיכולוגי הוא, הרגש היכולת לסבול, כי אין לך דבר העומד בפני הרצון חוץ מהתשת כוח או חוסר הסבלנות להתייגע, וע"כ הגיבור שמרגיש בעצמו כוח סבלנות עד מאד ואינו שב מפני כל, הוא מאמין בעצמו והוא בוטח בכוחו, והחלש הוא מי שמרגיש בעצמו שאין לו כוח הסבלנות, וכשחברו ייסוב לו ייסורין לא יוכל לסבול וע"כ נכנע אליו תכף מתחילה*. ותדע שהוא סוד כל הקניינים והמעלות שכללותם הוא חכמה, גבורה, עשירות: שחז"ל סימנו אותם לכל הזוכים להשראת השכינה" עש"ה.
* לגעור צריכים גם בקטנות האמונה של עצמו, במיעוט הכרת הסגולה הנשמתית שלו, כדי לשוב אל הגודל הראוי" (הרב קוק, קובץ ג, קצו).
ובספר אורות התורה לרב קוק זצ"ל (פי"א, אות ב):
"האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר, שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים, ושהם מוליכים בדרך ישרה.
התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתוהו לא דרך, אבל המעמד התמידי צריך להיות הביטחון הנפשי.
האיש הישראלי מחויב להאמין שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה. ואות מן התורה היא עולם מלא, ההולך ומתרבה לאין שיעור, כי אפילו להתפשטות הרוחנית של גרגר חול אחד גם כן אין מדה וקצב, ולא יכילו שנות האדם לבאר את כל המון החוקים, המיוסדים בחכמה ומשולבים בדעה וגבורה נוראה, שבקרבו.
וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאוד בחייו, בנטיותיו, וללכת בהם בבטחה. אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים".
אהבת האדם את עצמו, מכוח הערך האלקי הטמון בו ומתוך הפנמת ערך ורוממות מציאותו וקיומו משמש כבסיס העיקרי לתודעה המתוקנת ולבריאותו הנפשית של האדם. כאשר לא מאיר באדם אור הכתר הזה, אזי הוא נאלץ לפתח ישות חיצונית הנאבקת לקנות לעצמה ערך וקיום ע"י החוץ (דבר שהינו בלתי אפשרי), שהיא המקור לכל בעיות ותחלואי האדם והעולם.
הדרכים לקנות את הנקודה הקדושה הזו היא קודם כל להסכים עם אמיתתה, שהיא עצם האדם והיא כבר בקרבו. אף אדם לא יכול לקחת אותה ממנו ואף אחד לא יכול לתת לו אותה.
שלב ב' הינו סוד היהדות – למלאותה בכל אורותיה – שהוא סוד הגאולה.