שמירת הבריאות – אמצעי או מטרה?
שמירת הבריאות הינה כמובן אמצעי בלבד ולא מטרה! לו היינו מציירים אדם שחי לו לבדו היכן שהוא, מקפיד בדייקנות על כל כללי הבריאות, ובזכות כך אכן האריך חיים עד 120 שנים, כמובן שלא היינו מעידים עליו שמיצה את תכלית החיים, ופעל בהם את כל אשר נדרש ממנו וביכולתו לעשות ולהועיל.
ידועים דברי רבי חיים ויטאל זצ"ל (שערי קדושה ח"א ש"א): "כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצג הגוף, כי זה נקרא בשר האדם… האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא עניין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו".
ממילא, נוכל להבין כעת טוב יותר את דברי הרמב"ם ז"ל בעניין תכלית שמירת הבריאות וז"ל (שמונה פרקים פ"ה):
"צריך לאדם שישעבד כוחות נפשו כולם לפי הדעת וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והוא : השגת השם יתברך, כפי יכולת האדם לדעת אותה…והכוונה בבריאות גופו – שתמצא הנפש כלים בריאים ושלמים לקנות החוכמות וקנות מעלות המידות ומעלות השכליות עד שיגיע לתכלית ההוא…שישים תכלית כל מה שיתעסק בו בבריאות גופו והמשך מציאותו על השלמות, כדי שיישארו כלי כוחות נפשו – אשר הם אברי הגוף – שלמים; ותתעסק נפשו מבלי מונע במעלות המידות ובמעלות השכליות".
"ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק, כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה'" (דעות פ"ג, ה"ג).
אם כן, למדנו שמטרת האדם בחייו הינה להוסיף תדיר רוממות, מעלות והכנות לקראת אלקיו – להגיע כפי יכולתו להשגת השי"ת, כלומר לחוויית ההכרה הנעלית ביותר בסוד הפנימי של המציאות – הוויית ייחוד הבורא. כך ורק כך, תמצא נשמת האדם את סיפוקה, שלוותה ושלמותה האמיתיים.
לשם השגת מטרת החיים הנעלה הזאת על האדם להציב לעצמו 'יעדי ביניים' אשר דרכם ובאמצעותם הוא מתפתח, ביניהם; הקמת זוגיות של שלום, גידול וחינוך ילדים לקדושה, עצמאות וגדלות, השגת פרנסה מהמקצוע המיועד לו (כמבואר בחובות הלבבות, ש' הביטחון, פ"ג ד"ה ולכל), ובעיקר "להיות תמיד עובד עבודת הכלל, להיטיב כפי כוחו אל הכלל כולו כפי אשר תשיג ידו, שזוהי עבודת ה' התמימה במובנה האמיתי" (עין איה, שבת א, אות ט).
התבוננות קלה מספיקה בשביל להבין שבשמירת הבריאות, וכן בחכמת הבריאות עצמה, אין התפתחות!
שעות לימוד מועטות על תזונת האדם הטבעונית, על הלכות האכילה הנכונות ועל חוקי שמירת הבריאות הכלליים בהחלט מספיקות על מנת לדעת כיצד לנהל אורח חיים בריא ללא מחלות כלל (כל תורות התזונה למיניהן, המתעוררות השכם וערב, מיותרות לחלוטין, לא תמיד מדויקות ומסיחות את האדם מן העיקר).
וכידוע לשון הרמב"ם ז"ל (דעות פ"ד, ה"כ): "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו (פרק אחד בלבד של לימוד)– אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא, ושיהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו".
שכיחים ביותר הם המקרים, בהם האדם מכיר בדרך הבריאות, אמנם אינו מסוגל ליישם ולהתמיד בה. קושי זה, ובכלל אורח החיים הבלתי מאוזן, הם גורמי המחלות והם המונעים את הרפואה.
עניינים אלו, וכן 'יעדי הביניים' הנ"ל, הם ענייני הנפש.
הרי שעיקר עבודת הלימוד וההתפתחות נצרכת וקשורה בנפש – בתיקון עולמו הרגשי והתודעתי של האדם – בתיקון קומתו השלמה – ההכרה השכלית, התחושות הרגשיות והפעולות במציאות – אלו הם אשר יביאו להצלחת הרפואה, ליישום הבריאות ולהימנעות ממחלות.
שלא כמו הלימוד הפשוט והקצר יחסית של חוקי הבריאות הטבעית, לימוד תורת הנפש, והפרקטיקה אשר בה, הינם ללא סוף – על האדם להתקדם ולהעמיק בדרך זו, הקרואה דרך ה' (דעות פ"א, ה"ז), עד אשר יגיע לתכלית היותר עליונה לשמה נברא – השגת השם יתברך.
ולסיכום: החיים עמוקים, נשגבים ויקרים מדי בשביל לחשוב שכל תכליתם הינה גוף בריא. תכלית האדם בעולמו הינה השגת השם יתברך כאמור, אמנם לשם כך נדרשת מהאדם עבודת חיים ארוכה, גדושה, מושקעת ומאומצת – גוף חולה יקשה מאוד על עבודה זו, ולעומת זאת גוף בריא לא יעמוד בדרכה ואף יסייע לה – הרי ששמירת הבריאות הינה חובה והכרח, אמנם לא מטרה כלל ועיקר, וכפי שכתב הרמב"ם ז"ל (דעות פ"ד,ה"א):
"הואיל והוית הגוף בריא ושלם, מדרכי (עבודת) ה' הוא,שהרי אי אפשר שיבין או ידע, והוא חולה – צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין המחלימים".
יודע אני שישנם מתחכמים המסרבים לראות את שמירת הבריאות כתנאי הכרחי לידיעת ה', אמנם אני מייחל להם בכל לב שלא יבוא לידי ניסיון, שיפריך להם את התיאוריה מכל יסוד.