פרשת עקב
"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך".
פסוק זה מציע לאדם לאמץ לתודעתו משפטים מתוקנים אשר על פיהם יבחר את בחירותיו ויזכה להארה.
כידוע, כל חווייתו הרגשית של האדם וכל ההישגים שביכולתו להשיג, הכל תלוי בצורת חשיבתו, באמיתות דעותיו וביכולתו לחיות על פיהם בצד המעשי.
ישנן דעות שהינן בגדר אוצרות גנוזים, דעות אשר ביכולתן לרומם את האדם מעלה מעלה לשלמותו, אמנם דעות אלו אינן מצויות בין ההמונים, שאין הכלה מגלה שמלתה לכל מן דבעי.
את הדעות הללו מוצאים אצל ספרים וסופרים מבוררים ומקודשים, וכן בסיפורי חסידים.
דעה אחת יכולה לשנות לטובה חיים שלמים של אדם, כל שכן מבחר פנינים של דעות.
עיקר הצרה של דורנו הינה הדעות הכוזבות המקיפות את האדם מכל עבר, חודרות למוחו דרך התקשורת והפרסומות ומכתיבות את רצונותיו, רגשותיו והנהגותיו. דעות אלו הורסות את החיים פשוטו כמשמעו, וזה שאומר בהמשך הפרשה: "לא תחוס עיניך אליהם ולא תעבוד את אלקיהם כי מוקש (גימט' מות) הוא לך".
כאשר אני אומר 'הורסות את החיים', אני מתכוון שכאשר האדם ידע לצייר לעצמו את החזון האמיתי כיצד חיים מתוקנים על כל רובדיהם צריכים להיראות, אזי הוא יבין שכל מציאות אחרת פירושה הרס החיים, והרי שהאחראי לכך הוא דעותיו שבראשו.
אם כן, למדנו כי עיקר העבודה הנדרשת בכדי להעצים את החיים ולרוממם למעלתם השלמה הינה עבודת ליקוט הדעות המתוקנות והמקודשות, אלו אשר בכוחן להעצים את נפש האדם להתנשאות מעל מגבלות הגוף ורדידות העולם ולחיות חיי עצמיות, גדלות, חירות, עונג ונחת – להשיג את "החסד אשר נשבע לאבותיך".
(חלק ניכר מתהליך האימון בו אנו עוסקים, הינו להקנות למטופלים אוצר של דעות מתוקנות ויסודיות, דעות אשר יובילום לפתור את בעיותיהם, להתפתח דרכם ולבנות עתיד נאור של גאולה פרטית).
–
–
"ואהבך וברך פרי בטנך".
אין ספק כי העונג הגדול ביותר עלי אדמות הינו היות האדם מרגיש כי הבורא יתברך אוהבו וכל מה שעובר עליו וקורה סביבו – הכל כולל הכל, אינו אלא השגחת ואהבת ה' אליו, וזה שאומר "ואהבך" (עיין הקלסה"ז אות לג).
לימוד ספר קל"ח פתחי חכמה לרמח"ל זצ"ל עוסק בכך בהרחבה ומסייע לאדם להתקרב לתודעה זו.
כבר ידעת כי העולם שבחוץ והמאורעות שעוברים על האדם משקפים לו את אשר מתחולל בפנימיותו.
השתקפות זו זקוקה לפרשנות מדויקת, שהרי דברים גסים בחוץ יכולים לשקף דברים דקים מן הדקים באותו עניין בנפש האדם, אך לא חלילה כלל וכלל את אותו דבר גס כפי שהוא לעצמו.
מכל מקום, פנימיות מתוקנת תשתקף בחוץ כמציאות גשמית שופעת בברכת ה', וזה שכתוב: "וברך פרי בטנך ופרי אדמתך…ברוך תהיה מכל העמים וגו'", כלומר: ברכה בבנים (שהכנת האבות מתפשטת בבניהם אחריהם), בריאות, פרנסה, מוחין, השפעה וממשלה.
עוד פירש הרמד"ו ז"ל את "וברך…ופרי אדמתך": "שהמיעוט המבורך והמקודש משביע יותר מן המרובה הבלתי מקודש…כי השביעה מן הברכה לא מן הריבוי".
אם כן, הרי שיש להקפיד על כשרות המאכלים, ברכתם הראשונה והאחרונה, נטילת הידיים, דרך ארץ באכילה וכוונה נכונה. כפי הכוונה בברכה כך תהיה הקדושה, ובכך יתקיים באדם "צדיק אוכל לשובע נפשו".
כוונה פירושה מהות ותכלית הרצון שמאחורי המעשה.
כוונה לשם שמיים פירושה שתכלית ה"שמים" להיטיב לנבראיו, תתקיים בי ובבריאה כולה, שיתקיים רצונו יתברך – ייחוד זו"ן.
לא יהיה בל עקר ועקרה ובבהמתך".
פירש הרמד"ו זצ"ל: "כי אין העקרות אלא מן הסיתום, ואין סיתום במקור העליון כמו שאפשר להיות בצנורות התחתונים המקבלים מן המקור. ולכן ישראל המושפעים מן המקור בלי שום אמצעות של הצינורות, לפיכך אין בהם סיתום כו'".
קשה, הרי אנו רואים בפועל שישנם עקרים ועקרות רבים!?
אלא נראה לי לתרץ, אומרו "ישראל המושפעים מן המקור", רוצה לומר דווקא כאשר מביאים את עצמם להיות מושפעים מן המקור, אזי "לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך". על נקודה זו דייקא נאמר "ובחרת בחיים" – לתקן עצמך להיות מושפע מן המקור.
בעניין זה כתב בעל הסולם זצ"ל (מאמר מהות חכמת הקבלה):
"חכמה זו (חכמת הקבלה) היא לא פחות ולא יותר, אלא סדר של שורשים,המשתלשלים על דרך קודם ונמשך (סיבה ומסובב), בחוקים קבועים ומוחלטים, המתחברים וקולעים למטרה אחת מאד נעלה, הנקובה בשם "גילו אלוקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה".
פירוש: לימוד חכמת הקבלה מביא את האדם להיות מושפע מן המקור, כלומר לחוות את המציאות מתוך נקודת פנימיות לבבו – לדעת להשתמש בלימוד לתקן את עצמו ולחשוף בקרבו עולמות עליונים שישביעוהו מזיו השכינה ולצאת מכל בחינה של מיצר ועקרות, כלומר אורות נפשו לא יפסקו מלהתחדש ולהתרבות, וישפיע עימם להיטיב לעולם ולאנשיו.
"והסיר ה' ממך כל חולי".
ה', פירושו שלמות הנהגת החכמה המנהיגה ומקיימת את העולם.
כאשר האדם ילמד חכמה זו ויחיה על פיה אזי "לא יבוא לידי חולי כל ימיו".
כל מחלות האדם (לרבות מחלות מולדות שהינן המשך של זיכוך מחטא בגלגול קודם) הינן תוצאה של הפרת חוקי החיים ברמת, הגוף, הנפש והנשמה – בני האדם הם הם הגורמים רעה לעצמם מפני עיקשותם וטיפשותם!
(עיין מורה נבוכים ח"ג פ"יב. דעות פ"ב ה"א)).
חוקי הגוף – בריאות טבעית.
חוקי הנפש – המחשבות, הרגשות והמעשים – "והלכת בדרכיו" (דעות פ"א ה"ה,ו).
חוקי הנשמה – מצוות התורה.
חזרה לחוקים, כלומר לה', תוצאתה: "והסיר ה' ממך כל חולי".
–
–
"לא תערוץ מפניהם כי ה' אלקיך בקרבך".
כל הקולות הפנימיים והתכונות הירודות באדם, בין אלו שמודע אליהן ובין אלו שאינו מודע אליהם (עליהם אמר דוד "מנסתרות נקני"), כולם יאבדו מכוחם והשפעתם השלילית כאשר האדם יתבונן ויפנים כי: "ה' אלקיך בקרבך".
תודעה זו מניעה את האדם לרצות ולקיים את הפסוק "והיה מחניך קדוש" – וכאשר המחנה קדוש השכינה שורה.
"מחניך קדוש" קאי על ניקיון ובריאות הגוף, טהרת המחשבות, איזון הרגשות, ניקיון כפיים במעשים וכן בית מתוקן בכלים נאים, סדר וניקיון. וכפי שכתב השל"ה הקדוש (ש' האותיות, דרך ארץ, אות ד ואילך):
"ונהוג דרך ארץ בשלושה דרכים. אחד, דרך שלמות הנהגת אדם בעצמו. שני, דרך שלמות הנהגת אדם בביתו. שלישי, דרך שלמות הנהגת האדם בזולתו. ובכל דרך מהדרכים הוא נוהג בשלוש שלמויות הכוללים כל השלמויות, דהיינו, שלמות הממון, שלמות הגוף, שלמות הנפש". עש"ה.
עוד אפשר לפרש: "ה' אלקיך בקרבך" – בקרב כ'. כלומר, ע"י בירור מקומות הכתר – האמונה, הרצון והתענוג בנפשי, אזכה לגלות את ה' בקרבי, הרי עצם המקום המברר הוא ה'.
"ונשל ה' אלקיך את הגוים האל מפניך מעט מעט".
עבודת ה', פירושה השגת מוחין דגדלות, כשמה כן היא ובנויה משלבים רבים (בסוד כניסת המוחין).
בעלות האדם בסולם העלייה, תענוגותיו הפנימיים מתעצמים ומציאותו נעשית יותר בעלת אופי של שקט, חסד ורחמים – כידוע לבעלי סוד ה' ליראיו. הנפש חדלה מלנטות אל הבלי העולם, וזה שאומר: "ונשל ה' אלקיך את הגוים מפניך" (השיל את כוחות ההסתרה ("אחיזת החיצונים" – רצונות חיצוניים, אנכיים ובלתי מבוררים), מגילוי הארת הפנים (אהבת וייחוד ה')).
והנה, זה אשר עלינו לדעת; שכפי שבבריאות הגוף, אנו צריכים להיות סבלניים בהיות הגוף מרפא את עצמו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר בנפש – הזדככות הנפש, התקדשותה והתענגה מן הזיו העליון הינו תהליך רב שנים, תהליך הדורש מן האדם עבודה תמידית של הליכה מעל טבעו באמונה ויגיעה, והכל בשמחה מרובה.
בעניין זה כתב בעל הסולם זצ"ל (אור הבהיר, ערך השגה): "שיעור השגת האדם נמדד בדיוק נמרץ לפי שיעור היגיעה אחריה שהוא יכול לסבול, באופן שאם אדם אומר ומייאש את עצמו מלהבין איזה דבר, פירוש העניין שהוא מרגיש בעצמו שאין לו היכולת והסבלנות לסבול את רוב היגיעה שצריך לאותו דבר. באופן שהאומר איני יכול להבין, הוא איני יכול עוד לסבול".
–
–
"ונתן מלכיהם בידך".
סוד גמר תיקון האדם, שכל רצונותיו (בסוד מלכות) הנקראים "מלכיהם" נתונים "בידך" – ביד כ', ביד הכתר.
כלומר רצונות האדם ינבעו מאריך אנפין (חיצוניות הכתר), הראש של קו האמצע, שכולו השפעה טהורה.
עיקר עבודת ה' נעשית ע"י השכל השרוי במח, כמ"ש הרמד"ו זצ"ל: "כי אין קרבת אלקים אלא בהתגבר השכל על היצר כידוע" עכ"ל.
לכן תראה כי ר"ת הפסוק עולה בגימ' מח.
–
–
"כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".
פירש הרמד"ו זצ"ל: "העניין הוא, לפי שאינו נקרא "אדם" באמת, אלא העצמות הפנימי של ג' מדרגות נר"ן (נפש, רוח, נשמה), כי הגוף אינו נקרא אדם אלא בשר אדם, לפי שהוא הלבוש החיצון שחיותו תלוי בלחם מן הארץ, מה שאין כן העצמות הפנימי שאין חיותו תלוי אלא בלחם מן השמים שהיא התורה הקדושה שיצאה מפיו יתברך, וז"ש "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם"" ע"ש.
חיים פירושם קבלת הארה אלקית, אשר טבע השפעתה על האדם, שפועלת בו הרגש ואהבת הזולת – להשפיע על נפשו שתתקרב גם היא לקבל מהאור העליון.
"העצמות הפנימי של ג' מדרגות נר"ן" – פירוש: מהותה הפנימית של הנפש המתגלה דרך מחשבה, דיבור ומעשה (עיין בספר התניא פ"ד).
אין ספק כי לשם חיים שכאלו נצרכים מזונות נוספים מלבד המזונות הגשמיים, והם מושכלות התורה – "מוצא פי ה'".
"שמלתך לא בלתה מעליך וגו'".
מכאן אנו לומדים לימוד גדול ומהותי בהבנת החיים והיהדות והוא כי: יהודי המקיים תורה ומצוות כראוי, כלומר שמתקיימים בו סימני הלומד תורה לשמה (אבות פ"ו מ"א), יונהג מן השמיים למעלה מן הטבע.
אכן, גם יהודי שבחיצוניותו עדיין עובר עברות ו/או עוסק בתורה בבחינת מצות אנשים מלומדה, מונהג מעל הטבע, כמו שאנו אומרים בתפילה: "ועל נסיך שבכל יום עימנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהרים", אלא שהמקיים תורה לשמה רואה ומרגיש זאת, ואשר אינו, בהסתרה.
והנה, מעטים הם המגיעים לתורה לשמה, ומה נעשה אנו אזובי הקיר?
אלא בא הקב"ה והקל עלינו את הדרך, וזה שאומר הפסוק לקמן: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך", כלומר: כאשר האדם יאמין באמונה שלמה ומוחלטת שההנהגה העליונה מורכבת מחסד ודין, וכל הנהגת הדין (שהיא צמצום האורות) שעוברת עליו, הכל הוא לתכלית הטוב, אזי בזה יתקבל לבני העלייה הרואים את טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו.
–
–
"ושמרת את מצות ה' אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו. כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה וגו'".
פירש הרמד"ו זצ"ל: "כי שמירת המצות גורמת המשכת האורות הקדושים, והם המאירים אל האדם להדריך את פעמיו בנתיבות הקדושה, כעניין שנאמר: נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי".
"כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה וגו'", פירוש: על ידי שמירת המצות, ההליכה בדרכיו ויראה אותו, מתגלה רצונה העצמי של הנשמה המלביש את תענוגות האור העליון ברוך הוא וברוך שמו לעד ולעולמי עולמים, וזה סוד "ארץ טובה".
–
–
"השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך לבלתי שמור מצותיו וגו'".
שכחה שייך אצל מי שיודע את הדבר רק שעלול לשוכחו. והנה, איננו רואים שדתיים שוכחים מלקיים את צדדיה הפרקטים של הדת כגון: תפילה, תפילין, ברכות, ברית, שבת וכו'.
אלא שהפסוק מצווה פן נשכח את ענייני הלב, את הכוונה האמיתית, הפנימית והעמוקה לשמה ניתנה תורה לישראל – והיא השגת הבורא יתברך, את היותו טוב ומיטיב לנבראיו.
שמעתי פעם חידוש נחמד – מה פירוש המושג "ביטול תורה"? ואמר המחדש שמבטלים אותה מתכליתה!
תכלית התורה היא להביא את האדם לדבקות אלקית, אמנם בני אדם מתעסקים בה מתוך כוונות אחרות לגמרי; בין אישיות אינטרסנטיות ובין דמיוניות רוחניות כאלה ואחרות, וזה שאומר "לבלתי שמור מצותיו (מלשון צוותא)" – כלומר אין כוונתו לשם גילויי והשגת ייחוד הטוב והחסד.
"השמר לך פן תשכח" הינה מצות עשה של התבוננות ומיקוד הכוונה – לזכות במאור שבתורה המחזיר את האדם למוטב, כלומר לקבל את אורות נשמתו בשלמות משורשה העליון – חיה יחידה.
בעניין הזה כתב רבנו הרמח"ל זצ"ל (דרך עץ חיים): "הנה על כן חוב הוא מוטל על האדם לשים עצמו להתבונן, כי אם אינו מתבונן ומחשב, הנה לא תבוא חכמה לבקש אותו, ונשאר בחשך בלא ידיעה", כלומר ללא התענוג וההשראה שבדבקות.
בהמשך הפסוקים אומר "המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים". רוצה לומר שדווקא עבודת העמקת הדעת בהתבוננות היא המוציאה את האדם ממייצריו, הרי עצם המייצר הוא הראייה הצרה והבלתי עמוקה.
"בית עבדים", רוצה לומר עבדות לייצר הרע. שהרי בסיבת הראייה הצרה, יצר הרע שולט בנפש וכל רצונו הוא רק בתענוגים גשמיים, לכן שכח אותיות חשך. לעומתו, יצר הטוב כל חפצו (מתוך הראייה העמוקה והרחבה) הוא רק בבחינת עונג אלקי.
'עונג אלקי' פירושו חוויה עצמית עמוקה מאד של אהבה והכרה, באופן שלא משאיר שום צורך לקבל תענוג המורכב במשהו מן החוץ אלא מן ההכרח בלבד, זה שכתוב "כי עמך מקור חיים", היינו מקור התענוגים – בחינת עצמות אור אין סוף.
"והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלקיכם".
–
–
פירש הרמדו זצ"ל: "ועניין אהבת ה' לפי האמת אינו אלא דבקות הפנימי, כי בהיותו עוסק בעבודתו הוא עוסק בה בחשק גמור וחפץ להתקשר בו ברוחניות שלו שהוא שייך אליו יתברך, ולכן מחשבתו פנויה מכל ענייני העולם בשעת עבודתו כדי שיוכל להתקשר כראוי בדבקותו העליון". עש"ה.
עיין היטב ברמב"ם ז"ל, הלכות תשובה, פרק י.
שבת שלום קדושה וטהורה.