תכלית החיים
מגיע עת בחיים של ראיה בהירה בה מבין האדם בדעתו את המציאות לאשורה ומתלבנים בפניו כל אי הודאויות והבלי השקר הממלאים את העולם . עורו של הנחש נושל ממנו והוא רואה לפניו זריחה מדהימה של המציאות היחידה הקיימת, ממנה הכל נולד ואליה הכל הולך, והיא מציאותו של י-ה-ו-ה יתברך.
מן המסקנות העולות מראיה זו אמרו חכמים מס' דברים, ונעתיק מקצתם:
"צריך לאדם שישעבד כוחות נפשו כולם לפי הדעת, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והוא: השגת השם יתברך, כפי יכולת האדם לדעת אותה" (שמונה פרקים לרמב"ם, פרק ה).
"יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זיכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא" (מסילת ישרים, פרק א).
"סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב, יג).
ההפנמה של הידיעה הזו, שאין כל תכלית חייו של האדם, עם כל הכלול בהם, אלא גילוי מציאותו, ייחודו וטובו של הבורא יתברך, היא שלב מאד מכובד ומתקדם בתהליך בשלות האדם לעבר שלמותו.
אדם צריך להכיר תודה ולשמוח שמחה גדולה ועצומה על היותו חי וקיים בעולם ומשכיל והוגה ברעיון זה.
מכאן ואילך עליו לשרת בקודש ולפעול את אומנותו, הייחודית לו, בתוך המציאות על מנת להשלים את יצירת הפאר שחשב בוראנו עבורנו, כדכתיב: "אשר ברא אלהים לעשות".
כאשר יעבור האדם כברת דרך מספקת ביגיעה ועמידה בניסיונות, בהיישרת דעותיו ובתיקון מידותיו, אזי פתאום יבריק בקרבו אור האלקים ויזכה להשראה ולענווה.
כלי הנפש, הלב והשכל, מתגלים ככלי קיבול אין סופיים לאורות של תענוג ותפנוקים רוחניים, והכל בסוד דממה דקה, ללא חסרון וללא עמל במנוחת עולמים.