השלמת תהליכים נפשיים
האדם נברא בעולם על מנת לפתח את נפשו ולהוציא את כל אוצרותיה הנעלים מן הכוח אל הפועל.
שכרה של עבודה זו מונח בצידה והוא התענוג הרוחני האלקי והפנימי של האדם, שמתענג בעצמותו בלי שום הרכבה באיזה דבר, שזו הכוונה הפנימית שבהתהוות העולמות שהוא העונג שבחכמה (ונקרא בקבלה 'עתיק').
באופן כללי, על מנת לפתור מצבים בעייתיים יש לעבור תהליך יסודי ומקיף הכולל בתוכו את הכרת האדם עצמו, עברו, הרקע לבעיה, צורת חשיבתו, רגשותיו, תגובותיו למצב הבעייתי, מצבו בשאר תחומי החיים וכו'. לאחר הכרת ואבחנת הבעיה לאשורה יש לבררה היטב ולאחר מכן להתחיל לבנות ולפתח תודעה מתוקנת ומעצימה שתוביל לפתרון הבעיות ולהתפתחות אמיתית וכו'.
אמנם, בשלב החשוב של יישום האמונות המתוקנות שהתבררו והתחדשו בתהליך האימון, האדם עלול להיתקל בקשיים ותקיעות, גם אם בטוח לחלוטין באמת של תודעתו החדשה.
הסיבה לכך היא דעת חלשה, כלומר חוסר כוח ליישם בפועל במציאות את תובנות והוראות השכל.
לשם כך אנו משתמשים בכלים שונים, להעמיק את ההזדהות ואת דעת האדם בעניין בו אנו עוסקים, מה שיגביר ביותר את הכוחות והמוטיבציה ליישם.
והנה, לאחר השימוש בכליי העמקת ההזדהות והדעת, ישנו כלי נוסף מיוחד ומאוד חזק ומוצלח, ליישם את תובנות האימון בפועל במציאות והוא כלי ההסכם וההתחייבות.
אמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"יג): "נדרים סיג לפרישות".
מכיוון שאסור לנו לנדור אנו משתמשים בכלי ההסכם וההתחייבות שהאדם מקבל על עצמו, והרי שהשפעתו היא כמו הנדר – לפרוש מהרגליו הרעים ולקדם תהליכים נפשיים ומעשיים בונים.
בספר תער"ב (ח"ג ע' א'רלז) מבואר סוד גדול מאחורי עניין ההסכם וכדלהלן:
ישנם ב' רצונות בנפש האדם:
1) רצון עליון ע"ש שהוא למעלה מן הטעם, והיינו שרצון זה אינו נלקח באדם מצד השכל וההתבוננות רק מצד עצם הנפש שיש לו הטיה והמשכה לזה (וכמו הורים שרוצים את טובת ילדיהם ממקום עמוק יותר מטעם שכלי בלבד).
2) רצון התחתון והוא הרצון שנלקח באדם מצד השכל והטעם שיש לו למה הוא רוצה בדבר זה (וכמו אדם שרוצה להפסיק לעשן מחמת שלמד את הנזק הגדול שבכך).
ומבואר שם, שכאשר האדם כופה את עצמו בכוח ההסכם לעשות את אשר מחייבו שכלו, אעפ"י שבזמן אמת שכל זה מסתלק, אזי ע"י ההסכם יושגו שני דברים חשובים ביותר:
1) המעשה המתבקש יצא לפועל ותושג ההצלחה וההתקדמות.
2)ע"י העשייה מכוח ההסכם, יתגלה הרצון העליון, היינו סודות פנימיות כוחות נפש האדם.
דוגמא פשוטה לכך ניתן לראות אצל אנשים מעשנים השומרים שבת. מהיכן הכוח להתאפק ולא לעשן בשבת?
התשובה היא כוח ההסכם וההתחייבות לשמירת השבת – בכוח ההסכם לכפות את כל הכוחות המונעים והמעכבים את המימוש העצמי ואת ההתקדמות הנפשית והרוחנית.