לידה מחדש
כל אדם מוצא את עצמו הרבה פעמים במהלך חייו בתחושת ירידה רוחנית ודכדוך נפשי. בזמנים אלו כל כוחותיו העליונים של האדם מתעלמים בתוכו והוא נשאר מצוברח ומכונס בעצמו, מצב זה נקרא בקבלה 'קטנות'.
מקום עצמי זה כמובן שאינו מוסיף, לא לאדם ולא לסביבתו, וממילא יש ללמוד כיצד להתייחס אליו וכיצד להתעלות מעליו לבחינת 'רוממות וגדלות', שהיא סוד הבריאות הנפשית ותיקון האדם.
כתב הרב קוק זצ"ל (קובץ א קלז):
"בכל עליה ועליה נמצא תמיד מצב של העדר הקודם להויה, שהוא מתגלה בתור מצב של נפילה וחלישות כוח רוחני, הקודם לתגבורת כוח ממקור יותר נעלה".
וכן כתב הרב המקובל מ. שיינברגר בפירושו לאגרות הבעש"ט (ע' קל):
"והנה באגרת ג' קורא (הבעש"ט) לקטנות בשם חולי ולכן כשאדם מודע לחולי זו חצי רפואה, כי אז יחקור ויבדוק ממה נובע מצבו הירוד וממילא יגיע לשורש העניין, והגעה לשורש הוא מזור ומקור לאור חדש ומרפא כי הקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשי בראשית וכל רגע האדם נולד מחדש, ובכח ההתחדשות מתחדשים בו כוחות חדשים ואורות חדשים שבהם יכול לעלות מקטנות לגדלות" (עי"ש אגרת א, אות סט – ע).
אם כן, למדנו כי מקום הירידה וחווית ההעדר הינה בלתי נמנעת, ולא זו בלבד אלא שטמון שם אוצר, והוא השורשים, שהם נקודותיה העצמיות והנעלמות ביותר של הנפש, שכאשר יכיר בהם האדם ויפדה אותם, וישוב להתחבר לכוח התחדשות הבריאה ולהתעלות עימה, אזי יזכה לנצל ולהשלים את מחשבת הבריאה ותכליתה בעניין תנועות העלייה והירידה של הנפש – לעלות מקטנות לגדלות.
כל יציאה ממצב של קטנות למצב חדש של גדלות נקרא לידה מחדש. כפי שהאישה מולידה ממקום נסתר ונעלם מציאות חדשה לעולם, כך גם בנפש; הולדת הגדלות ממצב הקטנות פירושה, גילוי כוחות פנימיים שהיו נעלמים וגנוזים עד עתה אל המציאות הגלויה – כוחות של רצון, אמונה, תענוג, שמחה, ביטחון, יגיעה, אהבה, עומק, שלמות, ניקיון כפיים ועוד.
רמז לדבר: לידה ע"ה עולה בגימט' 50 – כלומר סוד הלידה הינו גילוי שער הנ' בנפש – סוד עצמות הנשמה.
אחד מן הכלים היותר חשובים ועמוקים בהם ניתן להשתמש בזמן ה'ירידה' הוא כוח התקווה.
רבנו הרמח"ל זצוק"ל כתב על כך מאמר נפלא וחשוב בספרו אוצרות רמח"ל (ע' רמו) וז"ל:
"המקוה תמיד בשמחה בלי צער. כי המצטער תמיד הוא ביגון ואנחה וחושב שאין לו תרופה. אבל מקוה אינו מצטער כי הוא מקוה תמיד, ואפילו אם יתמהמה מחכה, נמצא התקוה מחיה אותו. ומי שאינו מקוה מיד מת, ונשאר רחוק מה', ונענש על שאינו מקוה לה'. ומי שהוא מקוה נאמר בו: "גם כי אשב בחשך ה' אור לי", ה' דייקא, "לישועתך קויתי ה'"" עש"ה.
לסיכום: כאשר נבין ונפנים את חוק הבריאה "העדר קודם להוויה", נשמח בזמן ההעדר, מפני ההוויה שטמונה בו, שעתידה להתגלות מקרבנו, ולהוסיף אור וגדלות לחיינו.
בכל עת על האדם להזכיר לעצמו את רוממות נשמתו הקדושה, את גדלות הבורא יתברך ואת עומקה, יופייה נשגבותה וקדושתה של תכלית החיים.
בכוח התבוננות זו, האדם לא יצטרך לשהות זמן רב מדי במצבי הקטנות, אלא יעבוד בתוכה למצוא את האוצר, להוציא את מי מן המקום הצר – המייצר, כלי הכסף וכלי הזהב (כוחות החסד וגבורה דקדושה), וינוס אל חירות נשמתו, אל הר נבו, לגלות את סוד נ' בו, כנ"ל ברמז.
זהירות יתרה נצרכת מפני ההזדהות עם אותם קולות קטנוניים וחיצוניים של ייאוש, פחד, עצבות, כבדות וכד' העלולים להופיע בזמן הקטנות – אלו הם הנחשים והעקרבים שהיו עם יוסף בבור, אמנם כשהתעלם מהם ולא החשיבם, לא פגעו בו, ואף נעשה בגמר ניסיונו מלך על מצרים , מקום המייצרים, ועל כן נקרא שמו יוסף, שבזכות כך הלך והוסיף חיל על חיל והתעלה למדרגת משביר ומשפיע לעולם כולו, שהוא גמר תיקונו של האדם.
"אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" (תהלים קלט ח).
שמעתי בשם הרבי מליובאוויטש, שאמר: לבכות לא צריך להתאמץ, אמנם הצלחה דורשת עבודה ויגיעה.
ואמר: "עשו כל שביכולתכם לעשות".