"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו אל מצות אלקיכם, אשר אנכי מצוה אתכם היום".
כידוע, ישנם ב' עיקרים בשמירת מצוות האלקים, שאם עשה הראשון בלבד מבלתי הגיע לשני, לא עשה כלום. הראשון: קיום תרי"ג המצות, והשני: שתהא כוונתן לשמה.
לשמה, פירושו לעשות נחת רוח לשם יתברך, כלומר, שיביאוהו מעשי המצוות להתענג על זיו השכינה ולשבוע מטובה.
בעניין זה כתב רבנו הרמב"ם ז"ל (סנהדרין פ"י):
"כמו שלא ישיג הסומא עין הצבעים ואין החרש משיג שמע הקולות ולא הסריס תאוות המשגל כן לא ישיגו הגופות התענוגים הנפשיות. וכמו שהדגים אינם יודעים יסוד האש לפי שהיותם ביסוד המים שהם הפכו, כן אינו נודע בזה העולם הגופני תענוג העולם הרוחני. אבל אין אצלנו בשום פנים תענוג זו זולתי תענוג הגוף בלבד והשגת החושים מן המאכל והמשתה והמשגל וכל מה שזולתו אלה הוא אצלנו בלי מצוי ואין אנו מכירין אותו ולא נשיג אותו בתחילת המחשבה אלא אחר חקירה גדולה. וראוי להיות כן לפי שאנחנו בעולם הגופני ולפיכך אין אנו משיגים אלא תענוגיו הגרועים הנפסקים, אבל התענוגים הנפשיים הם תמידים עומדים לעד אינם נפסקים ואין ביניהם ובין אלו התענוגים יחס ולא קרבה בשום פנים…שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמתת הבורא יתברך". ע"ש.
אם כן, למדנו כי "תשמעו אל מצות אלקיכם" קאי על עבודת ה"חקירה הגדולה".
"אשר אנכי מצוה (מלשון צוותא) אתכם היום", רוצה לומר; מדביקכם עם האור העליון הקרוי יום, והוא "התענוגים הנפשיים".
והנה, על אף שהתכלית היא העולם הבא, אין לשים זאת בראש כוונת קיום המצוות, אלא כמ"ש רבנו הרמח"ל זצ"ל (מסילת ישרים פי"ט):
"ודאי שמי שמתכוון בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו למען תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ולקבל הגמול אשר בעולם הבא, לא נוכל לומר שתהיה כוונה זו רעה, אכן לא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכוון לטובת עצמו, סוף סוף עבודתו לצורך עצמו. אך הכוונה האמיתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ברוך הוא יגדל וירבה".
וכמ"ש שכתב הרמב"ם ז"ל בתוספת עומק (שם):
"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ואם היותו הוא התכלית המבוקש, אינו ראוי למי שהוא רוצה שיהיה עובד מאהבה, שיהיה עובד להשיג העולם הבא, כמו שבארנו במה שקדם. אבל יש לעבוד על הדרך שאומר, וזה: כי כשיאמין שיש שם חכמה והיא התורה שהגיעה אל הנביאים מאת הבורא יתעלה, שהודיעה בזה המדות הטובות והם המצות והמדות הרעות והם העבירות, ראוי לו מצד שהוא אדם ישר במזג שיעשה הטובות ויסור מן הרעות. וכשיעשה זה ישלם בו עניין האנושי, ויהיה נבדל מן הבהמה. וכשיהיה אדם שלם, הוא מטבע האדם השלם אשר אין לו מונע שתחיה נפשו ותתקיים בקיום הידוע לה, וזה הוא העוה"ב…צורה האנושית (ההשגה והידיעה הנ"ל) כשתהיה שלמה היא תמנענו מאותן הדברים שמונעין ממנו השלמות והם הנקראים מדות רעות והיא תזרז אותו ותדחנו אל מה שיביאהו אל השלמות וזהו המדות הטובות".
וכמ"ש עוד בהלכות תשובה (פ"י, ה"ב):
"העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה – לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה; אלא עושה האמת מפני שהיא אמת, וסוף הטובה לבוא".
בחכמת הקבלה אנו לומדים שעוה"ב הוא הארת עולם הבינה, לכן תראה כי ר"ת "אשר אנכי מצוה" עולה אמא, שהיא בינה.
"והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלקיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלקים אחרים אשר לא ידעתם".
ראשית לכל ראשית היא הידיעה כי אין השם יתברך הוא המקלל ח"ו, שהוא כולו אהבה ורחמים, אלא האדם עצמו, הוא המביא הקללה והקלקול על עצמו בסורו מדרך הטוב.
הרמב"ם ז"ל מבאר בספרו מורה נבוכים (ח"ג פי"ב) כי רוב הרעות הבאות על האדם ועל העולם הינן בסיבת האדם עצמו; כלומר, עפ"י החטאים שהאדם חוטא, כך תייסרו רעתו וזה על פי מידת הדין הידועה (סוטה פ"א מ"ז): ש"במידה שאדם מודד, בה מודדין לו" (כדי להשוות את הדינים ולהשבית את הקטרוגים), וכמאמר הפסוקים:
"מידכם היתה זאת" (מלאכי א, ט).
"משחית נפשו הוא יעשנה" (משלי ו, לב).
"אולת אדם תסלף דרכו" (משלי יט, ג).
"תיסרך רעתך" (ירמיה ב, יט).
"איש בחטאו יומתו" (דברים כד, טז).
"כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם" (ישעיה נה, ב).
"ובפשעיכם שולחה אמכם" (ישעיה נ, א).
"כי פעל אדם ישלם לו" (איוב לד, יא).
"הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח, ד) (המיתה האמיתית אינה אלא הירידה תוך הקליפות כידוע).
ובגמרא (סוטה ג:): "וכל העובר עבירה אחת בעוה"ז, מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין, שנאמר (איוב ו, יח): "ילפתו ארחות דרכם יעלו בתוהו ויאבדו".
וברמד"ו ז"ל (שמות ב, ע' שכה): "וכאשר מסתלק החסד ממנו בודאי שהוא מופקר לכל הדינים, כמו שאמר קין על עצמו: "ומפניך אסתר והייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהרגני". ולכן תראה שנכתבו בסמוך כל מיני דינים שבעולם, שהם הרציחות והגנבות והקללות והמריבות, וכל שאר הדינים שתמצא מסודרים זה אחר זה בזאת הפרשה".
בספר דרך מצותיך לצמח צדק זצ"ל, מאמר 'איסור שנאת ישראל ומצות אהבת ישראל', מבאר את הסוד – כיצד לנקות ולטהר את הנפש מכל הדינים הרובצים עליה בסיבת חטאותיה (כיצד להיפטר מן הקללות).
וכן כתב בשל"ה הקדוש (ש' האותיות, ענוה, אות ד): "מדת הענווה תיקון לכל העברות שבעולם".
בקיצור נמרץ, סיכום דברי הצמח צדק שם:
כפי שהאדם אינו מחמיר ומקפיד על עצמו בגילויו את הרע בקרבו, מחמת בחינת "על כל פשעים תכסה אהבה", היינו אהבת עצמו – כך עליו לנהוג עם חברו – מתוך אהבתו אליו, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך", לא להקפיד ולא לחפש את הרע שבו, וכפי שנוהג כך עם חברו, כך ינהגו עימו מלמעלה ויתמתקו הדינים ודו"ק היטב.
והנה, על האיש העיקש, שאינו מוכן לאהוב, שהוא חולי הנפש, נאמר (תהלים קט ,יז): "ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו: וילבש קללה כמדו ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו".
והנה, רומז לנו הפסוק את סודה היותר פנימי של הקללה, דכתיב: "ואת הקללה על הר עיבל" – שהוא אותיות עב לי – כידוע בחכמת הקבלה שהעוביות, היינו הרצון הגדול והאנכי לקבל לעצמו, הוא מקור כל הייסורין והוא עצם הקללה כידוע, שמפרידו משורשו העליון שכולו השפעה טהורה.
ולסיכום, כתב בעל הסולם זצ"ל (מאמר מהות הדת ומטרתה): "בביאת האדם אל אהבת זולתו, אז הוא נמצא ישר בבחינת הדבקות, שהיא השוואת הצורה ליוצרה יתברך (בבחינת "והלכת בדרכיו"), אשר עמה יחד עובר האדם, מתוך עולמו הצר, המלא מכאובים ואבני נגף, אל עולם נצחי רחב של השפעה להשם יתברך, והשפעה לבריות".
אמנם, עד שיגיע האדם לגמר תיקונו, כנראה עוד יעברו עליו לא מעט ייסורים ח"ו, לכן טוב לו לקיים את ירושת רבנו מנורת המאור, שהביאו השל"ה הקדוש (ש' האותיות, ענווה, אות כט): "…כי בעת הצרות, הענווים והמשכילים יקבלו אותם באהבה ויידומו, שנאמר (עמוס ה, יג): "המשכיל בעת ההיא ידם"".
"ושמרתם לעשות את כל החקים ואת המשפטים אשר אנכי נותן לפניכם היום".
פירש הרמד"ו ז"ל: "שהחוקים והמשפטים הם האורות של הקדושה ממש המשוכים אליהם ממש משורשו של המחוקק, שהוא סוד הדעת אל הו"ק (ו' קצוות – המידות חג"ת נה"י) שהם כללותן של ישראל. בסוד: שקול משה כנגד כל ישראל, כדי שיהיה להם כוח על ידי האורות עצמן להכניע את אויביהם (שהם האויבים הפנימיים, שבהשמידם יזוככו גם החיצוניים)…וכבר ידוע שאין כלי זין לישראל יותר חזקים ותקיפים כדי להתגבר על החיצונים כמו החוקים והמשפטים של התורה הקדושה, כי הם האורות המצוחצחים המעבירים כל החשכים של דרגין מסאבין המבקשים להתאחז בשרשיהם של ישראל".
והנה, אני אומר לך לומד יקר, כי שפה פנימית זו צריכה להיות לך לשפת אם, שבה ידבר משיח צדקנו, ועיין מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות למסכת סנהדרין פרק עשירי.
ובלשון קלה יותר: רוצה לומר, כי כאשר האדם שלם במנוחת הנפש, בעונג, בהשראה ובמגמת התעלות רוחנית, מה שהתורה פועלת בו, אזי יקרא תלמיד חכם אציל נפש, והיא אשת חיל, ולא יגעו בהם כל אותן בחינות ירודות של מחשבות זרות, רגשות שליליים ומידות רעות – כל מעשיהם יהיו לשרת בקודש בטוב ובנעימים, ביראה ובאהבה – גדלות זו הולכת עימהם לכל מקום, בין לבית המדרש ובית הכנסת ובין לעמדת שטיפת הכלים וחיתול התינוקים.
"האוהב לא יזניח את הציווי, והירא לא יעבור על האזהרה" (רמב"ם, אבות פ"א, מ"ג) – "כי האלקים עשה את האדם ישר, שהוא חוט אין סוף ברוך הוא שיורד ביושר" (רמד"ו, דברים ע' קפב).
עוד כתב רש"י ז"ל על המשנה (אבות פ"א מי"ז) "ולא המדרש הוא העיקר, אלה המעשה":
"וגדול העושה יותר מן הלומד ואינו עושה".
"אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים…ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש…".
ברצות האדם לקדש את חייו, עליו לפעול בשני רבדים: החיצוני והפנימי (הלבושים והעצמות).
בחיצוני – ידאג להוציא מביתו כל דבר זר לדת ישראל, ובפנימי – יטהר לבו מן הגבורות הקשות.
על האדם לדעת כי הינו ערום לקבל השפעות שליליות לנפשו מדברים גשמיים, כגון מוסיקות שונות, ספרים שונים וכל שכן פסלים ותמונות האסורים בהלכה (כפי שביארנו במאמר 'התפתחות הנפש' ע"ש). השפעות אלו מטות את הנפש לכיוונים שאינם נכונים לה ומקנים לה מגרעות מידותיות אשר יביאוה בסוף לשבירה וניתוק משורשה בקדושה.
ביתו של יהודי הינו בית מקדש מעט משכן לשכינה, על כן מה טוב ומה נעים שישמור שיהיה טהור, נקי ומקודש.
שלום בית קודם לכל במקרים של מחלוקות בעניין – שנאמר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" – ואין בעיה שאין לה פתרון! אמנם זה מצריך רצון כנה ודעות מתוקנות, שנאמר בהמשך הפרשה: "לשכנו תדרשו ובאת שמה".
והנה, טהרת הלב מן הגבורות הקשות, כלומר מהיות האדם מקבל חיותו מלהרע לזולתו רח"ל או מכך שנכשל חברו וכד', היא נעשית בגילוי האורות דעתיק יומין בנפש, היינו בגילוי העונג העצמי שהוא שורשה הפנימי של התפשטות האהבה (עיין תער"ב ח"ג ע' א'רפח ואילך).
אורות אלו גנוזים בתורה הקדושה ובמצוותיה ובמיוחד בחכמת הקבלה עליה נאמר (הקלפו"ס אות ח): "שכל מי שמשתוקק לכנוס להיכל המלך פנימה, אין צריך כי אם קדושה וטהרה, ולילך למרחץ, ולגלח שערו, וללבוש בגדים נקיים, כדי לעמוד לפני המלכות העליונה כיאות".
ונאמר (מדרש רבא פ וזאת הברכה): "אמר הקב"ה לישראל, חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו" (עיין הקדמה לתע"ס, אות כא ואילך).
והנה, מצוונו הפסוק לאבד את מקומות הגויים, מזבחותם, מצבותם ופסליהם – שהוא הטיהור החיצוני הנ"ל.
וכן "את אשריהם תשרפון באש" – ביאר הרמד"ו ז"ל: "כי אשר"ה עולה כמנין שו"ר,והוא שור מועד שמאלה דמסאבותא כו'", כלומר הגבורות הקשות, שהוא הטיהור הפנימי.
כן כתב השל"ה הקדוש בשם הגמרא בפרק קמה דסוטה (ש' האותיות, ענווה, אות ז, ח): "אמר רבי אלעזר: אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה, דכתיב (ישעיה י, לג): "ורמי הקומה גדועים", וכתיב (דברים ז, ה): "ואשריהם תגדעון"…ואינו עומד בתחיית המתים, ואוי לו שנברא, כי תקנת האדם הוא מה שיחיה בתחיית המתים".
ואמר (שם, אות לד – לה): "וכל עניו מעורר מדת הרחמים". עיין שם כי עדין הוא.
"ושמחתם לפני ה' אלקיכם".
פירש הרמד"ו ז"ל: "שאין שמחה אלא בהמשכת האורות של כללות ההשפעה". "לפני" בסוד פנים.
"רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר".
דעות רבות לכאן ולכאן יש בנושא אכילת הבשר לאדם היהודי. העולה מכללותן הוא כי:
אכילת בשר מבחינה בריאותית – מזיקה לבריאות ולא נצרכת ללא כל ספק!
אכילת בשר מבחינה רוחנית – אפשרית, כאשר הבשר הינו כשר ונאכל בקדושה, למטרת ובכוונת סוד הבירור והעלאת העליון לתחתון (עיין בספרי רפואה וחיים ע' 43 סעיף עב, ובעמוד 67 סעיף צח. וכן באתר, במאמר אכילת בשר).
הבוחר לאכול בשר, טוב יעשה אם יאכל ממנו רק מעט ובסעודות מצווה בלבד, שאם לא ינהג כך, יינזק חלילה גם מבחינה רוחנית ויתגבר עליו יצרו הרע.
והנה, עוד חידוש בדבר, שהתחדש לי ברגע זה ממש בו אני כותב לך שורות אלו (כ"ב אב תשע"ז 17:44):
הרי עיקר הקושיה שמקשים לטובת אכילת הבשר הינה: "אם הינו מזיק, הכיצד הצטווינו באכילת קודשים בטקסי בית המקדש!?"
אמנם באה התורה ומצווה: "לא תוכל לאכול בשעריך…בקרך וצאנך…כי אם לפני ה' אלקיך תאכלנו, במקום אשר יבחר ה' אלקיך בו". כלומר, אם מקשים על אכילת בשר מן הקורבנות, הרי שבכדי לעשות בו תיקון כנ"ל יש לאוכלו במקום הקודש בלבד, אחרת יעשה קלקול ולא תיקון והבן. וז"ש: "לא תוכל לאכול" – לא תצליח לתקן.
"כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר".
כבר כתבנו במקום אחר, בהשראת דברי הרב קוק זצ"ל (בעין איה שבת, פ"ב, אות סה) כי ישנם רצונות פנימיים וקדושים המתגלים באדם דווקא מתוך עיתות של גדלות, עונג ושלמות, והם סוד הבירור, התיקון והוצאת ניצוצות הקדושה מן הדברים הגשמיים. על פי זה נבאר פסוק זה, וזה אשר פירש איש האלקים הקדוש, רבנו הרמד"ו זצוק"ל:
"כבר ידוע אמרם ז"ל: שלימדה תורה דרך ארץ שאין לאכול בשר אלא מתוך עושר ולא מתוך עניות. גם אמרו במקום אחר: שעם הארץ אסור לאכול בשר. וכלא רזא חדא, לרמוז שאין לאכול בשר אלא כשיש כוח לברר הניצוצות הטובות שבתוכה, ואין זה אלא בזמן שיש באדם המוחין דגדלות, שהוא סוד העושר והרחבת הגבול. אז "ואמרת אוכלה בשר" כי אמירתך רצויה, לפי שתוכל לתקן ולברר כראוי בזמן הגדלות, מה שאין כן בזמן הקטנות שאין כוח לברר ונעשה קלקול במקום תיקון. ועניין אמרו: "כי תאוה נפשך לאכול בשר", לפי שאין תאווה זו אלא מצד הנפש הקשורה עם החומר יותר משאר המדרגות, ולכן מתאווה "לאכול בשר" הקרובה בטבעה אל הגוף החומרי, וכל זינא רחים לזיניה ואזיל בתר זיניה. ובעת הרחבת הגבול שהיא בחינת הגדלות: "בכל אות נפשך תאכל בשר", ולא תתירא משום קלקול, כי אדרבא נעשה תיקון על ידך, שהוא לעלות את הבעל חי לבחינת מדבר, שזהו תכלית אכילת הבשר כידוע למשכילים". עש"ה.
והנה, פירש לנו הרב דברים עדינים והם אופן ההשפעה של אכילת הבשר על הטיית הנפש לטוב או למוטב.
להבין דבריו ז"ל בקיצור ובלשון פשוטה; בזמן קטנות, כלומר שאין מאירים בנפש האדם אורות של תענוג והשראה, אכילת הבשר תהא יותר בבחינת נחמה לנפשו הבהמית ותשקיעו בקטנות נוספת, גשמיות הגוף וריחוק מן היכולת העדינה להרגיש את זיו האור העליון ונעימותו המפעימה בסוד המשכת חסדיי הטוב העליון.
אמנם, כאשר אוכלו בזמן גדלות, אזי יפתחו לו מן השמיים רצונות, מחשבות ורגשות אלקיים, שהם התיקון.
עוד כתב שם: "כי גבורת השכל היא הנבחרת ולא גבורת היצר".
ויהי בוקר יום שלישי (כ"ג אב תשע"ז), פתחתי באקראי את ספר מנורת המאור שהונח על שולחני בבית הכנסת ומצאתי בו את זו הלשון:
"דבר ברור וידוע, כי כפי מזון כל דבר כך יהיה הגוף הניזון, ולפיכך, הקב"ה ברחם על בני נח, התיר להם בהמות וחיות ועופות ודגים, אעפ"י שהיו יכולים להיות ניזונים מתבואת הארץ, כמו שהיה מיצירת אדם עד אותו זמן; אבל בראותו כי מזון האדם בהיותו מתבואת הארץ, כמו בעלי חיים שאינם מדברים, לא יהיה מזון סועד כל כך לקיום הגוף וגם לא יהא ה(א)דם ראוי כל כך לעורר חיות לנפש להשכיל, על כן התירה תורה לאדם לאכול וליזון בבעלי חיים האחרים" (נר ג כלל ו חלק ו פ"ג).
נקודה זו מעניינת, לא מצאתיה באף מקום אחר, ואכן אנו רואים זאת במרפאה; שישנם אנשים מסוימים המאבדים את איזונם בהפסקת המזון מן החי ומסתלקים מהם המוחין.
אולם, מוסיף וכותב שם בהמשך: "אבל נשאר דעת משכיל, באותם שיבחרו הדרך הישרה ויחפצו להיות טהורים ופרושים, שימאסו אפילו מקצת דברים המותרים (מזון מן החי), שאינם ראויים כל כך לבריאות הגוף, לעבודת הבורא ולנקות הדם ולצילול השכל, כדי שיגיעו למעלת הקדושים אנשי שם. כי אחד מהענפים שתלוי בו הדבר הוא בזכות המאכלים".
נראה לעניות דעתי, להוסיף וללמוד מדברים אלו, כי אכילת מזון מן החי אינה מסתכמת בשיקולים בריאותיים מדעיים קרים ומוחלטים, אלא קשורה הרבה עם ענייני הנפשות והתיקונים הרוחניים לכאן או לכאן, והוא רחום.
"למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלקיך".
מכאן ילמד האדם ויוסיף לקח, עד כמה גדולה ורבת השפעה הינה עבודתו הרוחנית על עצמו, שמשפיעה על כל דורותיו קדימה – "עד עולם" – כלומר השפעה בלתי משוערת, מעל גבולות ההשגה האנושית.
והנה, עוד סוד בדבר; נשמת האדם איננה סטטית לעולם, אלא נעה במרחב הרוחני האין סופי, בין במחוזות של תענוגות אלקיים ובין במחוזות של צער נפשי רח"ל. פעולות הילדים אשר השאיר האדם בארץ הם אשר יעלוהו או יורידוהו במחוזות השמיים. ומה נורא הדבר שיתנער האדם מתרדמתו ויבנה היום מה שלא יהיה ניתן מחר, את עולמו הנצחי, וזה שאומר: "כי תעשה".
"ובערת הרע מקרבך".
יש אומרים שרע זה הינו האגואיזם של האדם, אמנם אני אומר כי אין הבעיה בעצם רצון הנפש לקבל תענוג, שהרי התענוג הוא אבי החיים, אלא כל הבעיה הינה הדעות השגויות והבלתי מבוררות המנתבות את הרצון לאפיקים לא לו.
עבודת תיקון הדעות הינה עיקר עבודת האדם בעולם, דכתיב "בחכמה יתברירו", ומתחלקת לשני חלקים:
- 1. בירור ותיקון עיוותי החשיבה השונים, ובזה ב' עניינים:
א. תיקון עיוותי החשיבה בתפיסת המציאות ברמת החכמה, הבינה והדעת.
ב. תיקון האמונות, התובנות והדעות התוהיות בתחומי החיים השונים.
- 2. קניית דעות מתוקנות של חירות, גדלות וגאולה.
אומרי כי עבודת תיקון הדעות הינה עיקר עבודת האדם בעולם, הוא בסיבת שהמעשים נמשכים אחר הדעות ממילא ובאופן אוטומטי – וכמו בכל רפואה אמיתית יש לטפל בשורש ולא רק בסימפטום.
וזה שכתב הנשר הגדול (מו"נ ח"ג פל"ב): "ומטרת ה' הראשונה וחפצו שהתורה הזו תהיה דעתנו ונעשה המעשים שבה" ע"ש.
ובעשירי דסנהדרין כתב: "..המדות הטובות והן המצוות והמדות הרעות והם העבירות ראוי לו מצד שהוא אדם ישר במזג שיעשה הטובות ויסור מן הרעות כו'".
והנה, ידוע כי: "המדות הן תולדות חב"ד" (תניא פ"ג) – כלומר, הרע והטוב הינם תוצאה והמשך של המחשבה, הבנויה מחכמה, בינה ודעת.
ביאור הרע הפנימי הינו עבודת חיים כידוע, אמנם תמיד יש לזכור מה שכתב רבנו הרמב"ם זצ"ל (מו"נ ח"ג פ"ח):
"וכל מרדי האדם וחטאיו, כולם נספחים הם לחומרו ולא לצורתו, וכל מעלותיו נספחים הם לצורתו".
על האדם להזדהות עם צורתו, כלומר עם מעלותיו שנתן לו השי"ת, לאהוב את עצמו ואת קיומו ללא תנאי, ומתוך שני אלה, ודווקא מתוך שני אלה, להכיר ברע החיצוני שנספח אליו ולתקנו, שמי שאינו אוהב את עצמו ומאמין בגדולתו, רוממותו, קדושתו ואלוקותו הפנימית גם לא יבוא לתקן.
הבריא בנפשו עסוק בלהכיר את הרוממות והמעלות הפנימיות שלו ולהוציאן מהכוח אל הפועל תמיד, מה שיבטל את הרע ממילא. לעומתו, החולה בנפשו, עסוק בהלקאה עצמית ועודף מוסר ודין.
שבת שלום טהורה, קדושה ומבורכת לכל בית ישראל.
"יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך".