הכוח המרפא הוא ניצוץ החיים, כמ"ש (בראשית ב, ז):
"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה".
"עפר מן האדמה" – הוא הגוף.
"נשמת חיים ונפש חיה" – הם הכוח המרפא.
כוח המרפא הוא רוח החיים השוכנת בקרב האדם ומחייה אותו, שאם תסור תיכף ימות.
רוח זו היא האינטליגנציה המופלאה המרכיבה את הגוף בקיבוץ וחיבור מכלול יסודותיו, להיות לה למשכן.
מלאכת אומנות רוח זו קורית; בין ביצירתה את האדם בחכמה מופלאה מזרע וביצית, ובין בהזנתה אותו בפירוקה את היסודות הראויים לבניינו, מן הצומח המקבל מן העפר.
גוף האדם ממשיך להתקיים בכוחה של מציאות רוח זו אשר בקרבו, עד שתשוב בערוב ימי האדם למקורה הרוחני שמחוץ לגוף, כמ"ש (קהלת יב, ז): "וישב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים".
אף אינטליגנציה אנושית ואף מדע מתקדם, לעולם לא יוכלו להגיע לרמתה של אינטליגנציית רוח האלקים הנושבת בקרב האדם ומחיהו ומרפאתו.
שיא השיאים של מחקרם והשגתם של חוקרי זו הרוח, שעדיין אינם קוראים לה בשמה המכובד והקדוש, תהא הכרה בלתי משתמעת לשתי פנים במציאותה, וממילא שינוי כיוון ותכלית המחקר – לחקור אחר מקורה וחוקיה, להתבטל אליו וללכת בדרכיו.
אין צריכה להיות השתדלות הריפוי העצמי מצד האדם, אלא לא להפריע לכוח הרפואה וההתחדשות שבניצוץ רוח החיים הזורם בעורקיו ומחייה כל תא ותא שבגופו.
אמנם, יש לדעת כי רוח אלקים זו, הנושבת בגוף האדם, אינה רוח סתמית חס ושלום, אלא פועלת על פי חוקים עליונים, קבועים ורבים הנכללים תחת הפסוק הראשון אשר נצטווה בו האדם (בראשית ב, טו – יז):
"ויקח ה' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה: ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות".
פירושים בעלי פרטים רבים ישנם לפסוק זה ואין כאן מקומם להאריך, אמנם פשט הפסוק מלמדנו כי ישנם חוקים בבריאה. ההולך בדרכיהם מוסיף רוח על רוחו, והמתנער מהם מסלקה ממנו. כפי תוקף הרוח בקרבו כך תהא תוקף רפואתו. הדברים בדוקים, בהירים וברורים, וקל להבין.
חוקים אלו מתחלקים בגדול לג' חלקים:
א. חוקי הטבע – החוקים היסודיים של עקרון החיים, הבריאות והריפוי.
ב. נפש האדם וחוקותיה; תחלואיה ורפואתה.
ג. גילוי נשמת האדם את האלוקים ע"י התורה והמצוות – גמר מלאכת עולמו.
כל חוק צריך להילמד בהרחבה ויסודיות ולבא למעשה שלם ומתוקן. זו הדרך לרפואה וזו הרפואה עצמה.
חוק א' נמצא בספרות הבריאות הטבעית האוטנטית.
חוק ב' וג' נמצאים בכתבי היהדות המקודשים.
על התחכמות עם האמור כאן, נאמר בפסוק: " ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו".
שמירת הבריאות והריפוי ממחלות הינם דבר פשוט ובסיסי ביותר, במיוחד כאשר לומדים ומיישמים תורה זו הלכה למעשה עוד בטרם נעשים חלילה חולים כרוניים.
אמנם, גם אחינו היקרים והאהובים ישמרם ה', החולים במחלות כרוניות ואף קשות מכך, עליהם להתחזק באמונה, בטחון ועשיית חסד, בנוסף לשמירת ג' החוקים הנ"ל, "וידעת כי אני ה' אשר לא יבושו קווי".
ישנן פעמים שבכדי להתרפאות ממחלה ספציפית מספיקה שמירת חוק א', לפעמים מחויבת גם שמירת חוק ב', ולפעמים מחויבת גם שמירת חוק ג'.
מכיוון שאין בכוח האנושי להכיר בשלמות את מכלול סיבות החולי ואת משנת הריפוי הסדורה והשלמה לאדם הספציפי (כמבואר בעולת ראיה ח"א ע' שצ), הרי שטוב לו לאדם שיקבל על עצמו כפי יכולתו את שמירת כל ג' מדרגות החוקים, ויבטח בה' שירפאהו (עיין חובות הלבבות, ש' הבטחון, פ"ג, ד"ה וההקדמה השלישית).
יש אומרים שיש להתחיל דווקא מחוק א', כמבואר בשל"ה הקדוש (ש' האותיות, קדושת האכילה אות רפט – רצא): "ותיקון הגוף הוא קודם בזמן ובטבע לתיקון הנפש וכו'".
יש אומרים שיש להתחיל דווקא מחוק ב', כמבואר ברמב"ם ז"ל (הנהגת הבריאות, ש"ג, {13}): "להשגיח בתנועות הנפשיות ולהסתכל בהם תמיד, ושיכוונו להשוותן בעת הבריאות ובכל חולי, ולא יקדימו להן הנהגה אחרת בשום פנים".
ויש אומרים שיש להתחיל דווקא מחוק ג', כמבואר בכתבי בעל הסולם ז"ל (הקלפמו"ס אות ד, ד"ה וכן לאפוקי): "שלא יצויר כלל ועיקר גוף מושלם בטרם שהשיג דעת השלם…שאז עולה גם הגוף לשלימותו עמה בקנה אחד ממש".
ולסיכום:
הכוח המרפא קיים באדם, מחיהו ומרפאו כל זמן שנשמתו עדיין באפו.
כוח זה הינו בלתי מוגבל ואינו כפוף לשום הגיון וגבולות טבעיים ומוכרים.
האדם החכם ישכיל בחוקי החיים להרבות רוחו בקרבו, ילך בדרכם ולא יבוא לידי חולי לעולם.
האדם שכבר חלה, ילמד ויישם את חוקי הרוח המחייה, לפי מדרגת לבו ומודעותו, וירחם עליו מן השמיים הבורא יתברך, שבוחן כליות ולב, לרפאות את המייחלים לחסדו אמן ואמן.