בגרות רוחנית הינה בחינה של יישוב הדעת המופיעה בחיי האדם היהודי העוסק בחקר האלקי ובלימוד הלכות ישראל, כגון: "בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה" (אבות פ"ה מכ"א).
בשלב מסוים בחיים מתקבצות מכלול ההשקפות והדעות המתוקנות שהאדם רכש מלימודי הקודש ונוצרת השתוקקות רבה לבררן עד סופן, לסדרן בשכל בסדר מופתי ובלתי נשכח ולהנהיג על פיהן את המידות ואת כלל ענייני החיים בשלמות וללא רבב.
והנה, בגרות זו לא נוצרת אלא כאשר האדם מבין את המערכה הנשגבת אשר לפניו ואת יעדיו אשר בה, כמ"ש רבנו הגדול בספר המורה (ח"ג פ"ח):
"מטרתם תמיד העדפת הנעלה, ודרישת הקיום הנצחי כפי חיוב צורתו הנכבדת (של האדם מצד צורתו), ואינו חושב כי אם בהבנת מושכל והשגת השקפה נכונה בכל דבר, והתחברות בשכל האלקי השופע עליו אשר ממנו נמצאת אותה הצורה…כו'".
כאשר האדם זוכה לבגרות רוחנית הוא מרגיש בכל חושיו את החשיבות והמשמעות וההשפעה הרבה שבכל תנועה ותנועה אשר עושה ומקפיד להתנהג בנקיות ואצילות הנפש, כמ"ש רבנו הגדול הרמב"ם (דעות פ"ה ה"א):
"כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו, והוא מובדל בהן משאר העם – כך צריך שיהיה ניכר במעשיו, במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו (הנהלת ענייניו) ובמשאו ובמתנו; ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר כו'".
תולדה עיקרית נוספת המתבטאת כסימן לבגרות רוחנית הינה שמירה קנאית על קדושת הזמן. ניצול הזמן הינו אחד מן היסודות החשובים ביותר בעבודתו הרוחנית של האדם; כאשר האדם מנצל כראוי את זמנו אזי כל דבר מקבל את תשומת לבו הראויה והאדם מספיק ומתעלה בכל.
אין ספק כי עיקר הזמן צריך להיות מוקדש ללימוד התורה בקדושה ובטהרה, בעיון ובכוונה נכונה, כי היא חיינו ואורך ימינו, והיא אור השכל אור החיים.
תולדה נוספת המתבטאת כסימן לבגרות רוחנית הינה שמירת הדיבור והקפדה יתירה על תוכן הדיבור ורהיטות תוכנו; דיבור מסודר בשקט, בנחת ובענווה, ובמיוחד לא להשיב לכסיל כאיוולתו.
תולדה נוספת הינה הנכונות להתייגע, כידוע שאין ההתפתחות אלא בסיבת היגיעה הפיזית והשכלית.
שלווה נוספת השורה בעת הבגרות הרוחנית הינה התובנה כי חכמת ה' נעלה היא לאין ערוך מיכולת ההשגה של האדם, ולא זו בלבד אלא שהיא גם מחולקת בין בני האדם על פי שורש נשמותיהם וכו'.
אם כן, האדם הבוגר רוחנית הפועל בעולם מתוך אהבת ה', ישאף לכבד וללמוד מכל אדם בר דעת, שמה יש בידו להוסיף לו חכמה, דעה והשקפה, וישמח ללמוד עימו ולברר עימו באהבה את המושכלות הרוחניות. אמנם, מי שטרם זכה לבגרות רוחנית וישותו עדיין תקיפה, יראה את זולתו כאויב מאיים ומתחרה, יבטל את דעותיו כלאחר יד וממילא יישאר מצומצם בדעותיו המוגבלות וידחה בשתי ידיו את ההזדמנות להרחיב את אופקיו, להתחדש ולהתעלות בחכמתו.
כל העניינים הללו נעשים תחת חווית השראה, עונג, מנוחת הנפש ושמחה פנימית, והיא סוד ה' ליראיו.
קומת הבגרות הרוחנית, ההשקפות הנעלות, השכל השלם וההכרה הבהירה מרוממים את האדם למדרגת השפעה והבאת תועלת לעולם ולגילוי מלכותו יתברך ויתעלה, שכן חש בליבו הטבעי הנקי הזך והטהור את אהבת הבריות וכבודם ואת הדממה הדקה שבסוד הבריאה.
הכלים העיקריים לקניית הבגרות הרוחנית הינם:
- מודעות, זהירות רבה וגבולות ברורים על מה שאנו מכניסים לראשנו. כל דבר שנכנס לתודעה נשאר בה לנצח ומשפיע על נפש אדם מתת הכרתו. העולם בדורנו מלא בהבלים הרסניים נוראים ואיומים אשר יש להישמר מכל משמר מלהכניסם לשכלנו.
- לימוד מוסר והשקפה מספרים מבוררים, אמיתיים ופנימיים, כגון: חובות הלבבות, מסילת ישרים, אורחות צדיקים, מו"נ, עין איה, רס"ג אמונות ודעות וכד'.טוב ללמוד בהתחלה ולהתמקד בהמשך דווקא היכן שליבו חפץ.
- לימוד ההלכה במטרה לעצב שכל מתוקן ובכדי לדעת כיצד להתנהג בצורה נכונה. לימוד ספר משנה תורה לרבנו הרמב"ם הינו המענה העיקרי למטרות אלו. במכתבו לתלמידו רבי יוסף בן יהודה כתב הרמב"ם:
"וכבר הזהרתיך שלא תתרשל עד אשר תדע את כל החיבור ויהיה הוא ספרך ותלמדהו בכל מקום, כדי שתשיג את כל תועלתו, כי התכלית המכוונת ממה שנתחבר בתלמוד וזולתו כבר נגמרה ושלמה, ומטרת הלומדים איבוד הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בוויכוחים ולא יותר. וזה לא היה המטרה העיקרית, אלא המשא ומתן והוויכוחים נעשו במקרה, כאשר נאמר דבר שקול, ופירשו אחד דבר מסוים, ופירשו השני הופכו, הוזקק כל אחד מהם לברר אופן לימודו ולהכריע את ביאורו. ואין המטרה העיקרית אלא ידיעת מה שצריך לעשות וממה להימנע…".
- עיקר העבודה הינה השבה אל הלב את ההשקפות והדעות המתוקנות שניקנו בלימוד.
ככול שיופנם השכל המתוקן בדעת האדם כך יתעוררו ויתגלו מקרבו כוחות נפשיים עצומים; הן כוחות להיבדל מן ההבלים, התאוות והמעשים המבזים את צלם הנפש, והן כוחות להתעלות אל חיי האצילות הנפשית, ניקיון הכפיים והשכל המרומם הישר, השלם, הנקי, הזך והמאיר החוזה בנועם ה' ומבקר בהיכלו.
- כל איש או אישה, בכל מקום אשר אנו נמצאים, עלינו להפנים כי כל מגרעותינו למיניהם אינם נספחים לצורתנו הקדושה והנצחית אלא לחומרינו העתיד להיכלות ולהיעלם, וכמ"ש רבנו הגדול הרמב"ם ז"ל:
"כל הגופים ההווים הנפסדים לא יבואם ההפסד כי אם מצד חמרם לא זולתו, אבל מצד הצורה לא יבואנה הפסד, אלא הם קיימים…וביאור הדבר באדם דרך משל, שכיעור מראהו וחריגת אבריו מטבען, וכן חולשת כל פעולותיו, או בטולם, או התרופפותם, ואין הבדל אם יהיה כל זה בעיקר התולדה או שאירע לו, הרי כל זה נספח לחמרו הנפסד לא לצורתו. וכן כל חי אינו מת וחולה כי אם מחמת חמרו ולא מחמת צורתו. וכל מרדי האדם וחטאיו כולם נספחים הם לחמרו ולו לצורתו, וכל מעלותיו נספחים הם לצורתו, המשל בכך, שהשגת האדם את בוראו, וציורו לכל מושכל, וניהולו לתאוותו וכעסו, ומחשבתו במה שראוי לקחת ומה שראוי להרחיק, כל זה שייך לצורתו. אבל אכילתו ושתייתו ותשמישו וחשקו בהן, וכן רוגזו וכל מידה רעה הנמצאת לו, הרי כל זה שייך לחמרו" (מו"נ ח"ג פ"ח).
"ניתן לה כלומר לצורה האנושית יכולת על החומר,וממשל ושפוט ושלטון, כדי שתכפהו ותכניע דרישותיו ותחזירהו ליושר האפשרי ולאיזונו…" (שם).
"נתחלקו מעלות בני אדם, יש מבני אדם האישים אשר מטרתם תמיד העדפת הנעלה, ודרישת הקיום הנצחי כפי חיוב צורתו הנכבדת, ואינו חושב כי אם בהבנת מושכל והשגת השקפה נכונה בכל דבר, והתחברות בשכל האלקי השופע עליו אשר ממנו נמצאת אותה הצורה. וכל עת שחייבוהו צרכי החומר לטנופו וחרפו המפורסם, מצטער על מה שנתקע בו, ובוש ונכלם ממה שנוגע בו, ומשתדל למעט באותה החרפה כפי יכולתו, ולהשמר ממנה בכל אופן…כך נוהג בן החורין" (שם).