- "אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו…".
פירש"י ז"ל: "..ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים".
מעשים טובים הינם מעשים אשר בזכותם מתגלה אור של נחת רוח, כמ"ש: "וירא אלקים את האור כי טוב".
(וכפי שכתב הרס"ג בספר אמונות ודעות פ"ה: "הודיענו אלקינו יתרומם ויתהדר כי פעולות משמעת בני אדם לפניו כאשר מתרבים נקראים זכויות, ומרדיהם אם נתרבו נקראים חובות" ע"ש).
כל מעשה נמשך מן המחשבה כידוע, על כן יש ללמוד כי עיקר בחינת הצדיקות מתחילה ב'ראש' – בחכמה ובהשקפות הנעלות, המבוררות והמסודרות בשכל האדם השלם.
אמנם, כבר ידעת מה שכתוב (אבות פ"ג מ"ט): "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת".
דרך העולם לגנות את האמרה "חכמתו מרובה ממעשיו", שכן אדם שאומר הרבה ועושה מעט מבזה את עצמו.
אמנם, על פי הסוד לומדים לחיוב, כי חכמתו מתרבה בעקבות מעשיו, כמ"ש: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" – היינו, ככול שירבה בדרך ארץ ובמעשים טובים כהלכה, כך תתרבה השראת החכמה על נפשו.
אם כן, אדם הרוצה שהקב"ה יאמר עליו: "אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", ויהיה הידור לנפשו ,יקדיש את חייו לקניית ההשקפות והדעות הנכונות, על מנת לקיימם בפועל בחיי המעשה, ויהיה צינור לגדלות ולאור ה' בעולם, ויזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות (פאה פ"א מ"א).
וכמ"ש רבנו הגדול הרמב"ם ז"ל (מו"נ ח"ג פל"ב ול"ו):
"ומטרת ה' הראשונה וחפצו שהתורה הזו תהא דעתנו (השקפתנו וסברתנו) ונעשה המעשים שבה".
" אם לא תושג ידיעה לא יהא מעשה טוב ולא השקפה נכונה".
" אין לך מצווה בכל המצוות כולן, שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן – שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום" (הלכות תלמוד תורה פ"ג ה"ג).
ובספר אורחות צדיקים כתיב:
"ומתוך שאדם עוסק בתורה לשמה, וטרח ויגע לשם שמים, אז נעשו שתי כליותיו כשני מעיינות (וכמ"ש באבות {פ"ו מ"ב}: "ונעשה כמעין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך"), ומוצא טעם והלכות מעצמו, מה שלא למד מעולם ומה שלא ניתן אפילו למשה מסיני".
על כל אדם לשאוף להגיע לשלמות וגדלות, להתעורר מעצמו להיות משכן לשכינה, לאהבה ולאחדות, שעצם מציאותו ונוכחותו תהווה מאין תיבת נוח, להשפיע תוספת רוממות והשראת יראה יתרה בלב כל המחפשים מענה ותשובה מן החושך והבלבול הגדול העוטים על העולם.
החטא הגדול ביותר הינו עצת היצר, האומר לאדם שאינו ראוי לכך.
דרך היהודי היא: ויגעת ומצאת תאמין! תכיר ברוממות נשמתך ותוציאה מן הכוח אל הפועל!
והנה, אין אדם בלא ייסורין, אילוצים, טרדות וכד', ולכאורה היה יכול לטעון שמונעים המה ממנו את האפשרות להשלים את תכלית מציאותו בעולם!? אמנם, ישנו סוד גדול במציאות הזו אשר בחר השי"ת להניחנו בה, וכמ"ש בספר שם משמואל (פ' תבוא, שנת תרע"ב ד"ה ונראה):
"..לגודל מעלת התורה אין לשום נברא אחיזה בה רק במה שהוא בורח מדבר שכנגדה בחיצוניות. וכתוב בזוהר הקדוש שמדבר שאדם בורח מחיצוניות בא לעומתו בקדושה…וזה בעצמו טעם ירידת הנשמה לעולם הזה שתוכל לזכות על ידי סור מרע למעלות רמות ונשגבות אשר בלתי אפשר היה להגיע לזה מצד מעלתה בעצם…ומזה יכול כל איש להשיב אל לבו לבל יתמרמר על מצבו שברע הוא הן בגשמיות והן ברוחניות, כי אדרבא זוהי התכלית המבוקשת שעל ידו יגיע למעלות רמות כנ"ל, ולא יהיה שוטה המאבד מה שנותנים לו אלא יתאמץ בכל עוז בעת הזאת דווקא לקיים (משלי ל"א ט"ו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה, היינו בעוד שחשך העולם בעדו מכל צד אז דווקא היא העת הרצויה ליתן טרף לביתו, ונערותיה הן כוחות הנפש רוח נשמה, כאמרם ז"ל (אדר"נ פ"ג ו') טוב לו לאדם דבר אחד בצער ממאה בריווח, ואם האדם עושה כן אז מהפך מידת הדין לרחמים, שהרי מחמת מידת הדין בא למידה זו להתאהב במקום, ועל כן ממילא אז כל המצירים בטלין ומבוטלין".
עוד עצה תמצא בספר המורה ח"ג פנ"א ד"ה "ומכאן החל להנחותך על אופן ההכשרה כדי שתשיג את התכלית הגדולה הזו", עיין שם וירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים.
- "ותשחת הארץ לפני האלקים ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו, יא).
עיקר ההשחתה של דור המבול הייתה בגזל ובפגם הברית, שהשחיתו זרעם בטומאה.
וכן פרש"י ז"ל (שם שם יג): "קץ כל בשר. כל מקום שאתה מוצא זנות, אנדרלמוסיה באה לעולם והורגת טובים ורעים…לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל".
עיננו רואות בחיי היום יום, שתאוות אלו של חמדת הממון והנשים מטילות הרס וחורבנות על חיי האדם רח"ל.
אנשים אשר אינם יכולים לשלוט בתאוותם עושים מעשים נחפזים אשר ברגע אחד יכולים לחרוץ את עתידם לחיי סבל ומרורים, ולהחריב את עולמם ואת עולמם של זולתם פשוטו כמשמעו.
בעניין זה כתב רבנו הגדול, הרמב"ם זצ"ל (מו"נ ח"ג פי"ב ול"ט):
"…כי האדם הוא אשר ממציא את המין הזה מן הרע, ואמר כי אדם לעמל יולד וגו', ומין זה נספח הוא לכל המגרעות, כלומר לגרגרנות באכילה ובשתייה ובתשמיש, והעסק בהם בהפרזת כמות, או באי סדר, או בהפסד איכות המזון, ויהיה זה סיבה לכל התחלואים והפגעים הגופניים והנפשיים…".
"כי רוב השחיתויות הנעשים בערים בין בני אדם אינן אלא מחמת הרדיפה אחר הרכוש וההוספה ממנו והלהיטות אחר הממון".
והנה, אין עצה להיפטר מאלו התאוות ההרסניות אלא ההכרה ברוממות העצמית והדבקות בעסק החכמה.
על כן אומר רבנו הגדול הרמב"ם ז"ל (אסורי ביאה פכ"ב הכ"א):
"יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה – שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה; ובחכמה הוא אומר (משלי ה, יט): אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד".
- "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה (בראשית ט, נח)".
פסוק זה בא הן לברכה והן לציווי, הן לאדם הראשון (בראשית א, כח)(פריה ורוויה מצד הרוח הקדושה) והן לנוח (מצד היצר) (עיין של"ה הקדוש, פ' נח, אות טו – יט).
אחד מן הסימנים היותר מובהקים לאדם, שידע שמוצא חן בעיני ה' בעבודתו, הינו הריבוי והברכה בענייניו, שמוליד תולדות מצד רוח הקדושה שבקרבו; בין אם ריבוי בילדים, ריבוי בפרנסה, ריבוי במעגלי השפעה, ריבוי ביצירתיות וכוחות נפש לעשייה וכד'. אמנם, עיקר הריבוי קורה בהעלם בשכלו ובליבו, שמתמלאים השראה, השגה, אהבה ויראת הרוממות (עיין מו"נ ח"ג פנ"א).
אדם שאינו עובד את ה' כראוי, כלומר אינו משתמש בכלים המופלאים המונחים לפניו בעבודת הקודש, או שמשתמש אך בחסרון כמות ואיכות ו/או באי התמדת הדעת, אזי לא יזכה לברכה, פריה ורביה והארה עליונה, כמ"ש בזוהר הקודש: "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין".
אדם זה כביכול עובד אל אחר, מכיוון שהעובד כראוי את האדון הויה יתברך, בהכרח זוכה לפריה ורביה, הן רוחנית והן גשמית, ותתרבה עליו ההשגחה שלא יאונה לו כל רע (כמתואר בתהילים, מזמור צא).
- "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה" (בראשית ט, כ-כא).
ה"כרם" הינה סוד השכינה הקדושה, נסתרות השי"ת, כמ"ש (שה"ש ח, יא): "כרם היה לשלמה".
הבורא יתברך רוצה שהאדם יתור ויבקש אחר כרם זו, אמנם על פי חוקי זהירות הקרויים בקבלה מסך ואור חוזר.
כאשר אדם טועם אף מעט מן התענוג העצום שבאור הרוחני, אזי תיכף ומיד עלול להתעורר ולהתגבר קו השמאל בנפשו, כלומר יצר הגאווה, הכבוד, השליטה וחבריהם.
העלייה הרוחנית מוכרחת להיות בד בבד עם יכולת האדם לשלוט על יצריו המתגברים ולנתבם להשפעה, אחרת יגרמו לו לייסורים רבים רח"ל.
ייסורים אלו נקראים בזוהר הקדוש דינים ומחולקים לשני סוגים: דינים דדכורא ודינים דנוקבא.
הדינים דנוקבא הינם דינים קלים, כלומר האדם מקבל ייסורים קלים בתור סימנים שאינו מתנהל נכון. אם ישוב בתשובה יסתלקו הייסורין. אמנם, כאשר אינו שב בתשובה ושם מסך על ייצרו המתגבר, אזי מגיעים הדינים דדכורא, כלומר הדינים הקשים, כאין ה"רבנים" היושבים בכלא, שנופלים מאגרא רמה לבירא עמיקתא, וכמו שקרה לנוח.
דבר אחר, בעניין שתיית השכר, כתב רבנו הגדול הרמב"ם זצ"ל (מו"נ ח"ג, פ"ח):
– "המסבות לשתיית המשכרים תהיה חרפתם בעיניך יותר גדולה מהתקבצות בני אדם עירומים חשופי שת הנפנים ביום במקום אחד".
- "ואלה תולדות בני נוח וכו'" (בראשית י, א).
כתב רבנו הגדול הרמב"ם זצ"ל בספר המורה (ח"ג פ"נ):
"גם כאן דברים שהם מסתרי תורה, שכבר נכשלו בהם רבים, וראוי לבארם. והם אותם הסיפורים המסופרים בתורה אשר חושבים שאין תועלת בהזכרתם, כגון תארו הסתעפות העמים מנח, ושמותם ומקומותיהם…דע שכל סיפור שתמצא מוזכר בתורה הוא לתועלת הכרחית בתורה, אם לאימות השקפה שהיא יסוד מיסודות התורה, או לתיקון מעשה מן המעשים כדי שלא יהא בין בני אדם עוול ורשע…וכן תאר פרשת המבול ופרשת סדום ועמורה ללמד על ההשקפה הנכונה, והיא אך פרי לצדיק אך יש אלקים שופטים בארץ (תהילים נח, ב)'". עי"ש.