פרשת תרומה

1. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

הלא הקב"ה מלא כל הארץ כבודו ואין אתר פנוי ממנו, ומה פירוש העניין שמבקש בית לשכון בו, כאילו שבזמן שישכון דווקא בו לא ישכון במקום אחר, הלא מלא כל הארץ כבודו!?

אלא יש לבאר שאכן הקב"ה שוכן בכל מקום, בבית הכסא כמו בבית המקדש, אלא שבבית המקדש הוא מגולה יותר!

אם כן, תכלית הציווי היא לבנות מקדש, בו תורגש השכינה הקדושה ביתר שאת משאר המקומות, וכאשר ירגיש האדם אור זה יתעוררו בקרבו רצונות ותשוקות של קדושה, גדלות ותיקון.

ובאופן פנימי יותר ניתן לפרש; כי הציווי הוא לייצר מקדש בתוכנו, בתוך כל אחד ואחד, ופירוש הדבר הוא – לזכך ולקדש את עצמנו באופן שכל מי שיהיה נוכח בקרבנו יתעורר ברצונות של תשובה, קדושה והתעלות.

אם כן, כיצד ביכולתנו להפוך את עצמנו למעיין שירווה את הסובבים אותו במים חיים של השראה ורצון לשלמות?

הדבר הבסיסי ביותר הינו היות האדם נקי ומסודר בכל ענייניו כאמור ברמב"ם (דעות פ"ה, ה"א).

לאחר מכן עליו לפתח ראייה פנימית, שפירושה הוא שרואה בכל אדם את מהותו ואת רוממותו הנשמתית והקדושה, ומתייחס אליו בהתאם אליה, ולא רק בהתאם להתנהגותו ולמעשיו החיצוניים.

והנה החשוב מכל הינו פשוט לאהוב כל אדם אהבת אמת.

כאשר האדם יהיה בעל רוממות עצמית נקי ומסודר בכל ענייניו, יסתכל על זולתו במחשבתו בראייה חיובית ומעריכה וישדר לו אהבת אמת, אזי יזכהו הקב"ה להשפיע לבניו, ובזה להידבק בו ולזכות לבחינת מקדש, וזה סוד "ואצלת מהודך עליו".