יציאת מצרים, המסעות והכניסה לארץ בעבודה הנפשית
כבר ידעת כי אין סיפורי התורה סיפורי אגדה, אלא סודות פנימיים וגילויים עמוקים של נפש האדם, להדריכו בעבודתו בעולם, בדרכו להשיג ולהשלים את תכלית חייו.
מציאות האדם במצרים, פירושה שהוא נמצא במצב נפשי הנקרא "טמטום הלב", בו הוא אינו מרגיש ואינו מתפעל ומתרגש מהמציאות האלקית.
יציאת מצרים והכניסה לארץ, פירושם חווית תענוג עצום מראיית האמת הרוחנית – גילוי אור המאציל.
כל הבעיות הנפשיות וכל הבעיות בעולם בכלל, נובעות משורש עיקרי אחד בלבד והוא – הסתר מצרים כנ"ל.
המסעות הן גם כן בכלל יציאת מצרים, ופירושן; להעלות ולהתקרב אל אלוקות במידות של הנפש האלוקית.על ידי זה בכוח האדם לצאת ממידותיו הרעות ולהפכן לטובות, כלומר על ידי התעוררות המידות בקדושה.
וכדלהלן:
ספירת החסד: האהבה והקירוב לאלוקות, הם אלו אשר בכוחם יהיה מסוגל האדם להתרחק מאהבות זרות ולהחלישן, וזה עניין הנסיעות, עד אשר גם הנפש הבהמית תרצה באלוקות (כלומר שתחווה בצרכים הגשמיים והטבעיים חוויה רוחנית נעלית, -"אלוקות" {לא תאווה בהמית}).
החניה, עניינה שחווית האור העליון תעמיק ותעצים את רצון האדם לאלוקות ותרומם אותו לשקידה אמיתית בעבודת השם.
ספירת הגבורה: יראה רעה מתהפכת לטובה ביראה דקדושה. כאשר ירא את ה', מתבטלים כל יראה ופחד חיצוניים, שהרי אין הדברים נעשים מעצמם, "אין אדם נוקף אצבע מלמטה עד אשר גוזרים עליו מלמעלה" (חולין ז:), ואין שום נברא יכול לעשות דבר מעצמו, וגם היראה וקבלת עול מלכות שמים מבטלים כל יראה חיצונית.
ספירת התפארת: לפאר את עצמו מתהפך בתפארת דקדושה, לאסתכלא ביקרא דמלכא.
ספירת הנצח: הניצחון דקליפת עמלק (שרוממותו המדומה נרכשת ע"י הנמכת חברו, כמו שאמר המן: "כל זה אינו שווה לי "כו') מתהפך בניצחון דקדושה והוא עניין ריבוי מעשים וההשתדלות בפועל ממש בטובת חברו מצד האהבה ויותר ממנה (בכוח הסכם שעושה בנפשו).
כמו כן, לאחר התעוררות האהבה בתפילה, נעשה הסכם חזק להיות קיום המצוות (שעבודות הבית והפרנסה וכד' כלולים בהן {הכל תלוי בכוונה}) ולימוד התורה בפועל כל היום, ושום דבר לא יכול להתגבר עליו ולהזיזו ממקומו ומתוקף דעתו.
וזה עניין המ"ב מסעות, עליית המידות דקדושה, ובזה מתרחקים מהמידות הרעות, עד שמתהפכין גם כן לטוב.
* עפ"י סה"מ עת"ר (ע' שיא-שיב) לאדמור הרש"ב זצ"ל.