שמירת הבריאות הטבעית עפ"י תורת ההיגיינה הטבעית ומשנת הרמב"ם ז"ל.
לימוד חכמת הרפואה הינו אחד מן המקצועות החשובים ביותר לקיום העולם מכיוון שהוא עוסק בהמשכיותם ובעומקם של עצם החיים עצמם.
כפי שאין סוף לחקר החיים כך אין סוף לחקר הרפואה. והנה, ברוך ה' עיננו רואות התפתחויות נפלאות ברפואה המודרנית, בעיקר בתחום הכירורגיה, אשר ממש מצילות חיי אדם.
עם כל זאת, כאשר באים ללמוד על שמירת הבריאות, ולא על טיפול במחלות חמורות, אזי ניווכח שחכמה זו הינה חכמה פשוטה ביותר וקלה לביצוע לכל אדם.
הראיה לכך היא שרבנו הגדול רבי משה בן מיימון (הרמב"ם) זצ"ל סיכם את כל חכמת שמירת הבריאות בפרק אחד בלבד בספרו היד החזקה (הל' דעות פ"ד), וחתם את דבריו בזו הלשון:
"כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו – אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא, ושיהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו".
הרי שכבר למדנו דבר חשוב ועקרוני ביותר: בחכמת שמירת הבריאות אין התפתחות! החכמה עצמה פשוטה וקלה ביותר לביצוע, אין להוסיף עליה ואין לגרוע ממנה. לימוד חכמת שמירת הבריאות הגופנית הינו לימוד קצר ופשוט מאוד, רק שעל האדם אכן להנהיג את עצמו בדרכיה.
אם כן, נבין דבר נוסף חשוב ועקרוני ביותר: עיקר התפתחות האדם, וכל תכלית חייו, הינה התפתחות נפשית תודעתית!
והנה, לא זו בלבד, אלא שגם תחילת רפואת חולאי האדם למיניהם השונים מתמקדת ראשית כל ברפואת נפשו.
לנקודה זו מקורות רבים, ומאהבת הקיצור אעתיק כאן רק אחד מהם מספר הנהגת הבריאות לרבנו הרמב"ם זצ"ל וז"ל (השער השלישי {13}):
"ההפעלות הנפשיות ישנו הגוף שינויים גדולים…ובעבור זה ציוו הרופאים להשגיח בתנועות הנפשיות ולהסתכל בהם תמיד, וכשיכוונו להשוותן בעת הבריאות ובכל חולי, ולא יקדימו להן הנהגה אחרת בשום פנים. ויחשוב הרופא, כי כל חולה – לבו צר, וכל בריא – רחב הנפש. ולכן יסלק מעליו ההפעלות הנפשיות, המביאות לקוצר רוח, כי בזה תיארך בריאות הבריא, והוא הקודם ברפואת כל חולה, וכל שכן אם היה חוליו מיוחד בכחות הנפש ובכליהם כו'".
וכבר ידעת דברי הרמב"ם (דעות פ"ב, ה"א): "ומה היא תקנת חולי הנפשות? ילכו אצל החכמים, שהן רופאי הנפשות, וירפאו חלים בדעות שמלמדים אותם, עד שיחזירום לדרך הטובה" (וכפי שהארכנו והעמקנו בנושא זה במקום אחר).
והנה, ידוע שבסיסם המשותף של התפתחות המחלות למיניהן הינו הצטברות רעלת בגוף (אוטוטוקסמיה).
אדם מתחיל את חייו כתינוק טהור ונקי (במידה ואמו לא הייתה מוצפת ברעלים בזמן ההיריון והלידה), אך עם השנים הוא הולך ומרעיל את עצמו ע"י כל מה שמכניס לגופו, כגון: מזונות לא ראויים, אוויר מעופש, נוזלים מלאי כימיקלים וכו'.
כל זמן שההרעלה העצמית הזאת נמשכת, היא זו הגורמת לצבירת הרעלים בגופו, להתפתחות המחלות ולאי יכולתו של הגוף לשקם את עצמו ולהבריא באופן טבעי וללא שום התערבות חיצונית.
בגוף ישנם אינטליגנציה וכוח עליון השואפים תמיד לחיים ולבריאות (כגון האינטליגנציה הפנימית המייצרת את הוולד בבטן האם, הכוח המעכל המברר והסופג את המזון וכו'). כח זה מודע בדיוק מוחלט מה יצא מאיזון במערכת הגופנית וכיצד להחזירו בפועל לאיזון. אולם, שלמות והצלחת פעולתו של כוח זה מוכרחת לתנאים, תנאים אלו הם שמירת חוקי הבריאות הטבעית
והנה, גם כאן נבין את הדבר לעומקו, ונראה שהכל נובע ותלוי בנפש! לשם כך נסתייע בדברי רבי נחמן זצ"ל (ל"מ,א,נו,ט):
"יש בלב רוח הדופק, שהיא מתחילת התולדה, והוא נושא עליו כל הלחות וכל הדמים וכל המיצות. והרוח הדופק הזה הולך ונוקש בכל האיברים, ועל ידי הליכתו ונשובו בהם הוא מנענע ומנשב ומנפץ אותם מן העפוש, שלא יתעפשו ולא יתקלקלו, כמו הרוח המנשב בים, שהוא מנפץ ומנשב ומהפך ומגיס המים, שלא יתעפשו ולא יתקלקלו…..
ועל ידי עצבות רוח אין הרוח דופק כסדורו, ואזי נעשים האיברים כבדים, מחמת שאין רוח הדופק מנשב בהם כסדר….
וכשהאיברים כבדים, אזי מכבידין יותר על הרוח הדופק ונחלש עוד יותר, ועל ידי שנחלש יותר הרוח הדופק, נעשים האיברים כבדים עוד יותר וכו'".
הרי שהמצב הנפשי, הוא זה המשפיעה על יכולת הגוף לרפא את עצמו, ובו צריך להיות עיקר המיקוד וההשבחה.
וכמו בכל מדה, גם מדת העצבות תלויה בדעות המעוותות המולידות את הרגשות השליליים, וכמ"ש הרמב"ם זצ"ל (הנהגת הבריאות, ח"ג, {14}): "לא תמצא אלו ההפעליות (הנפשיות) שיעשו שינוי גדול, כי אם לפחותי העם, לאלה אשר אין להם חכמה".
לסיכום:
למדנו כי בריאות האדם מושפעת, הן מההנהגה הנכונה של הגוף והן מההנהגה הנכונה של הנפש. הנהגת הגוף הינה פשוטה ביותר ונגישה לכל אדם והיא הקרויה תורת הבריאות הטבעית. הנהגת הנפש קצת יותר מורכבת ועמוקה אך גם היא בסופו של יום פשוטה ונגישה לכל אדם והיא הקרויה תורת הדעת השלמה. תכלית שמירת הבריאות אינה הבריאות עצמה אלא תכליתה לאפשר לנפש את הבסיס להתפתחותה הרוחנית – להגיעה לדבקות באלקיה ולראיית אחדותו על כל המציאות.