גמר התיקון של העולם הפנימי
גמר התיקון של העולם הפנימי הוא השגת דעת אלקי. כלומר, הכרה עצמית של הנשמה בעצמות אור אין סוף.
בטרם אבאר ואפשט עניין זה, אעתיק את דברי האדמו"ר רבי יוסף יצחק (בנו של אדמו"ר הרש"ב), לכל אלו שמושכים ידם במהירות מן הקריאה והלימוד בטענה שאינם מבינים אותו, וזו לשונו (לקוטי דבורים ח"ה ע' 1162):
"האמת הגמור הוא אשר מצד כוחות הנפש הרי אין שום מניעה להבין שכלי התורה, כי הלא הנפש היא שלמה בשלימות עצמית בכל אחד ואחד, והיינו דמצד שלמות הנפש הרי כל אחד ואחד יכול להשכיל השכלות היותר עמוקות ולעמוד על בורים, והיינו דגם מי שהוא ר"ל חסר דעה לגמרי בכוחות הגלויים שלו, אשר ר"ל נמשל לבהמות נדמה, הנה אין זה חסרון בעצם נפשו שחסר לו דבר לגבי איש הבריא, כי באמת הנה מצד עצם נפשו הוא בריא ושלם כמו המשכיל היותר נעלה ונפלא בכוחות הגלויים, והחסרון ר"ל הוא בהכלים היינו בהגוף, אבל מצד הנפש הוא שלם" עכ"ל.
וצריך לדעת, שיש עניין גדול להתייגע בלימוד, באיכות וכמות, על מנת להגיע לדעת אלקי, ואין זה מספיק לדשדש בין הרצאות ושיעורים (עיין היטב ספר המאמרים תרס"ו ע' קה – אדמו"ר הרש"ב).
כעת, ניגש לביאור המאמר:
אם כן, גמר התיקון של העולם הפנימי פירושו – השגת דעת אלקי. כלומר, הכרה עצמית של הנשמה בעצמות אור אין סוף.
ועל דרך משל – הכרת התינוק שמכיר את אביו על אף שאינו יודע כלל במה הוא אביו. וזה סוד ההכרה העצמית מפני שממנו לוקח.
ופירוט העניין הוא כי עצמות הנפש נמשכת בכול הכוחות, והוא עניין התמימות שיש בכוחות וכמו (סה"מ עזר"ת, ע' צד):
התמימות שבשכל – שהשכלותיו הוא בטוב של האלוקות ואינו שייך להשכלה אחרת, שאין לזה מקום בשכלו.
התמימות בלב – כמ"ש (נחמיה ט, ח): "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", והוא שלבבו נאמן עם ה' ולא יהרהר אחרי מידותיו ח"ו ולא יחשוב שום מחשבות חוץ ח"ו כי לבבו נאמן בעצם.
התמימות בדעת – והיינו שאי אפשר להיות באופן אחר מפני הכרת הדעת דכאשר מכיר ומבחין שזה טוב וזה רע הרי הוא בוחר בטוב ובורח מן הרע או שמפריד ומדחה את הרע כו'.
וזה הוא עניין דעת אלקי שאינו יכול להיות באופן אחר מכפי הכרת הדעת שלו והרי הוא בוחר בטוב, כמ"ש בתניא פי"ג:
"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, והעזר היא ההארה שמאיר אור ה' על נפש האלקית להיות לה יתרון ושליטה על סכלות הכסיל ויצר הרע".
ובפרק י"ט: "אמונה בה' אחד שיסודתה בהררי קודש היא בחינת חכמה שבנפש האלהית שבה מלובש אור אין סוף ברוך הוא".
ועל זה אמרו שהקליפות אין להם מוח הדעת היינו בחינת הדעת האלוקי הנ"ל, דאף שיש להם דעת הבא לאחר השגה, הרי אדרבא מחמת הדעת יהיה תערובות טוב ורע וזהו מה שהתחלת השבירה הייתה בבחינת הדעת, דלהיות שהדעת הוא בחינת הרגשה הרי זה סיבה לתערובות רע בטוב כו', וכמו כן מצד המרחב שבדעת הרי מחמת זה הוא התערובות של טוב ורע.
ואף גם אם יכיר ויבחין בין טוב לרע מכל מקום אינו בוחר בטוב אדרבא מצד ההרגשה פנימיות שבדעת יוכל יותר להיות ההיפך, ומה שבוחר בטוב הוא דווקא מפני שהדעת הוא דעת אלוקי, ובחינה זו היא בקדושה דווקא ועל ידי זה דווקא נעשה הבירור שמפריד את הרע ובוחר בטוב.
אבל הקליפות אין להם מוח הדעת היינו בבחינת הדעת האלוקי הנ"ל לבחור בטוב כי אם בחינת הדעת שעל ידי זה אדרבא נעשה התערובת, וזהו דהתחלת השבירה הייתה בבחינת הדעת דכל סיבת ההתערבות דטוב ורע הוא מצד הדעת.
אמנם כל עניין ההבדלה בין טוב לרע הוא גם כן על ידי הדעת דווקא, אך עיקר הבירור הוא שבוחר בטוב ומפריד את הרע, וזהו דווקא מבחינה העליונה שבדעת והוא ההכרה העצמית בעצמות אין סוף, ומזה הוא שהדעת הוא בבחינת דעת אלקי ועל ידי זה דווקא נעשה הבירור, ובחינה ומדריגה זו היא רק בקדושה, וזהו עניין מלך שמיני הדר שהוא שורש ומקור התיקון.
והנה, מלך הדר הוא סוד ספירת היסוד דאדם קדמון, בחינת פנימיותו, והוא שורש התיקון כנ"ל ומאיר לבחינת יסוד דזעיר אנפין, שבזה דווקא הבירור וההבדלה והבחירה בטוב דווקא שזהו מהמדרגה העליונה שבדעת דהיינו בחינת פנימיות אדם קדמון שזהו בחינת פנימיות ועצמות דאין סוף, ולכן נאמר בו ושם אשתו מהיטבאל שזהו בחינת יחוד מ"ה וב"ן, בסוד מזיגה נכונה בין כלים לאורות.
ובספר המאמרים עת"ר ע' קעז כתב:
"תכלית הידיעה היא שלא נדע, וכפי פירוש הפשוט דדעת הוא לשון ידיעה, הכוונה בזה הוא, שתכלית וכוונת הידיעה היא שנשיג כל מה שאפשר להשיג, עד שנבוא לבחינת אור אין סוף מה שאי אפשר לבוא לבחינת השגה כלל כו', והוא עניין השגת השלילה כו'…הנה הפירוש דתכלית הידיעה שלא נדע היינו דתכלית ההתקשרות וההכרה היא שנבוא להתקשר ולהכיר גם במה שלא ניתן לידע" עכ"ל.
לסיכום:
בקרב האדם ישנה נקודה פנימית, שכאשר חושף אותה, זוכה לראות אחדות בכל וממילא מתעוררת אהבת הכל (ש"אהבה" עולה בגימטריה "אחד"), והוא גמר התיקון של העולם הפנימי שלו.