ישנן עצות רבות וחכמה מקיפה כיצד לחנך את ילדינו וכיצד להתמודד עימם בצורה נכונה ויעילה במקרים בהם הם לכאורה עזבו את דרך הדת. אמנם, האמת היא, שאת העומק של רצון הבורא יתברך, בסובבו לנו את ההתמודדות הזאת, ואת הפתרון שלה, לא ניתן להשיג דרך השכל בלבד, אלא דווקא דרך חשיפת המקומות היותר עמוקים בנפשנו, שגילוים הוא עיקר תכלית תיקוננו בעולם הזה, והם השגת סוד האחדות (ההזדהות) והאמונה בקרבנו.
בכוונה תחילה העמדנו ככותרת למאמר זה את המילים "התמודדות ההורים עם ילדיהם שעזבו את דרך הדת" ולא את דרך ה', כי מסען של נשמות אלו היא ודאי דרך ה', הרי אין עוד מלבדו, והוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים כולם, ולהכל יש משמעות ותכלית טובה במחשבת הבריאה, גם אם אין הדברים נתפסים כלל בדעת.
הכלת האמת הזאת דורשת מאתנו אמונה שלימה שהשי"ת הוא טוב ומיטיב לכל ובכל המצבים והאופנים, כמ"ש בספר התניא (אגרת יא): "אין רע יורד מלמעלה והכל טוב רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו..".
העדות לכך שהאדם אוחז באמונה אמיתית ושלמה זו היא רגשי השמחה וההודיה שמאירים תדיר בלבו.
וז"ש (שם): "ועל כן ראשית הכל שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה ויחיה ממש באמונתו בה' המחיה ומטיב עמו בכל רגע כו'" עש"ה.
במידה ורגשות השמחה, ההודיה והתקווה אינן מאירות בנפשו של האדם, אזי הדבר מלמד שהוא לוקה בנקודה מהותית ביותר בעבודת ה' שלו, וממילא מומלץ לו ראשית כל להתרכז בלתקן את עצמו ורק לאחר מכן לשפוט את 'מדרגת הדת' של ילדיו.
מחילה מהדברים הנוקבים, אמנם כבר לימדונו חז"ל: "כל הפוסל במומו פוסל', וכידוע מתורת המראות של הבעש"ט, כי מה שהאדם רואה בחוץ הוא מאין מראה למה שמתחולל באמת בפנימיותו הנסתרת.
אם כן, על האדם להודות ולשבח להשי"ת שמכוונים אות מלמעלה ומראים לו באמצעות ילדיו (שהם עצמיותו, ולכן מראים לו דווקא באמצעותם ודוק) שעליו לעשות בעצמו תשובה, במקומות העמוקים ביותר של עצם הנפש, בחיבורה עם בוראה, וממילא כאשר המקומות הללו יתוקנו אצלו אזי לרוב גם הילדים יחזרו למוטב והדברים בדוקים וידועים.
ואם נדון בעצות היותר מעשיות להשבת הנערים והנערות אל גבולם, אין ספק כי הדבר החשוב ביותר הוא להביע אהבה כלפיהם, הן במגע, הן במחמאות והן באמצעים חומריים. עלינו לשדר להם כי אנו מכבדים את הדרך שלהם, בוטחים בהם ומאמינים בהם באמונה שלימה שימצאו את דרך החיים הטובה ביותר עבורם ויבנו לעצמם חיים טובים ומוצלחים. בין אם דרכם תהיה כדרכנו ובין אם לאו, אנו אוהבים אותם ומחוברים אליהם בעומק הנפש בקשר עצמי ובאופן בלתי מותנה לחלוטין! עלינו לשדר להם שציפייתנו מהם היא שיהיו הם האמיתיים והייחודיים, שיבטאו את המעלות שבהם בצורה הטובה ביותר ויעלו מעלה מעלה!
עלינו לנהל שיחות עם ילדינו בהן אנו מביעים התעניינות והזדהות אמיתית ומכבדת עם המתחולל ומתרחש בעולמם. אנו יכולים ואמורים להביע את דעתנו האמיתית ואף לתת עצות, אמנם לא ממקום כופה ומחייב ולא ממקום המבקר ושולל את דעת ורצון הילד. עלינו לשדר להם כי אנו מעבירים לידיהם את האחריות לעצמם מתוך אמונה בהם וכי האחריות שלנו הופכת להיות מקיפה, כלומר שאנו תמיד שם עבורם באם יצטרכו אותנו.
מאידך גיסה יש להיזהר בכל תוקף מלשלול ולהנמיך את מקומו של הילד, יש להיזהר בכל תוקף מביקורת מגנה, מסנקציות כאלו ואחרות, מבידול משאר המשפחה ומאוד כהנה וכהנה מרין בישין של רעיונות אכזריים וגלותיים הרחוקים שנות אור מהבנת פנימיות הנפש והתהליכים האלוקיים שמתרחשים בה.
ילד שהוריו יתנהגו אליו על פי החוקים הללו יכבד את הקווים האדומים שהוריו מציבים בבית ולא ימרוד בהם באגרסיביות ובדווקנות.
עוד ידוע ממאמרי החסידות, כי דווקא בזמן הריחוק מתגלה נקודת הקשר העצמי ועוצמת האהבה בין ההורים לילדיהם, מה שבזמני השגרה והקרבה אינה מתגלית.
נקודה עמוקה ופנימית זו היא גם נקודת הקשר של האדם עם בוראו, ואין כל תכלית הבריאה והגלויות הרבות שאנו עוברים אלא לחשוף אותה. פרישה פנימית מהילד תביא גם לפרישה פנימית מהבורא וההפך ההפך.