פרשת בלק
"ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו".
מואב מלוט המסמל את קו שמאל, ומדין מישמעאל המסמל את קו ימין.
ידוע שישנן קליפות והפרעות הקשורות עם כל אחד מן הקווים, כגון:
בשמאל – גאווה, גסות הרוח, כעס, קפדנות, בקשת השררה והכבוד, שנאה, חרדה, כפייתיות טורדנית והפרעת אישיות גבולית ותלותית.
בימין – תאוות התענוגים, החמדה – לגזול ממון חברו ואשתו וכל אשר לו להתענג בהן, קנאה, תלות רגשית, התמכרויות והפרעת אישיות כפייתית ונרקסיסטית.
ישראל מסמלים את שכר התורה, והוא שלמות האדם בקדושה, טהרה, עונג, מנוחה, אהבה, ייחוד והשראה. כאשר מגולים אצל האדם המקומות הללו, אזי הקליפות וההפרעות הנ"ל ייפלו כלא היו, כי במקום שהקדושה שולטת הקליפה מתחלשת.
מכיוון שכל חיותו של האדם שאינו מחובר כיאות לעצמו ולקדושה מתקבלת דרך אותן קליפות הנ"ל, הרי שהוא ירא ביותר שמא יאבד את עצמו בלעדיהן כאשר אמת התורה תהדהד במצפונו, כמו שאומר: "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו".
אמנם, האמת היא דווקא מה שכתוב בהמשך הפרשה: "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל…וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו (על ישראל) רוח אלקים".
כאשר האדם יאמין ברוממותו ובקדושתו העצמית שחקק בו הבורא יתברך הנקראת ישראל, וינצל את חייו להוציאה מן הכוח אל הפועל יותר ויותר, אזי בזה תלויה רפואת נפשו וגאולתו.
רואים כי בדרך לישראל המלחמה עם מואב ומדין בלתי נמנעת – זאת משום שקליפה קודמת לפרי והעדר קודם להוויה.
"ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלו".
כאשר יחסי כוח האור ויצר הרע באדם פחות או יותר שווים, אזי יכול האדם להתגבר על ייצרו ולנצחו כמו שכתוב בפסוק הקודם: "כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם".
אמנם, בכדי לנסות את האדם מזמנים לו ניסיון ופיתוי של כבוד, שליטה, ממשלה וחשיבות (שהם תענוג גדול לאדם), לראות אם ייפול לחטא הגאווה והישות, וזה שכתוב: "ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלו…כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה".
עלינו לדעת כי הסטרא אחרא אורבת אל התוספות, בסוד: "כוננו חצם על יתר" ו"כל המוסיף גורע".
אם כן, ככול שהקב"ה מגדל את האדם בעושר, כוח וגדולה, כך עליו להיות יותר ויותר עניו, וכמו שכתוב בנזר הבריאה: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".
"שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי".
כך ענה בלעם לשרי בלק, ופירוש הדבר הוא כי מאחורי כל המעשים המקולקלים ואפילו העברות שהאדם עושה ישנו רצון נכון וטוב הנקרא 'ניצוץ'. עבודת ה' הינה להוציא את הניצוצות מן הקליפות כידוע.
פירושו של הניצוץ הוא, כי הרצון לעונג העומד מאחורי אותו מעשה ועבירה הינו לגיטימי, נכון ונובע מנשמת האדם, רק שיש להלבישו בכלים מתוקנים.
תובנה זו נקנית דווקא בלילה, כמ"ש הרמב"ם ז"ל: "שאין האדם קונה את רוב חכמתו אלא בלילה".
הלילה הוא זמן של שקט וחסד בו האדם יכול להתבונן בעולמו הפנימי ולהקשיב לרצונותיו היותר שורשיים ועמוקים שמאחורי מעשיו שביום.
אם כן, אל לו לאדם להזדהות עם מעשיו הרעים ועברותיו, שהרי הם לא הוא האמיתי.
האדם האמיתי נכלל מרצונות של קדושה, שלמות ועונג אלקי.
העבודה היא לגלות רצונות בקרבו אלו ואח"כ למלאותם בסדר דרך ה' בסוד אור חוזר.
אור חוזר פירושו, שככול שהאדם דוחה את קבלת התענוג שאינו הכרחי מבחוץ, אזי אוצרות נפשו מתחילים להתגלות ולצוף כלוטוסים ונרקיסים בשיא פריחתם וניחוחם – מלוא תענוגו ינבע מעצמותו, ויקבל מן החוץ רק להרחיב יותר את אורו וחיותו בסוד קישוט.
"ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו".
ידוע שהאתון של בלעם מסמלת את רצון הקליפה בנפש, ושהיה עושה עמה בלעם מעשה אישות בלילה.
פירוש הדברים: היום הינו זמן בו האדם נמצא בחוץ ואילו הלילה הינו זמן הבית כמ"ש: "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב".
בחוץ, האדם נזהר מלבטא את מקומותיו התוהיים מחמת הפחד והבושה, אמנם בביתו מרשה לעצמו להתנהג כפי שהוא באמת.
הרי שישנן ב' אפשרויות כיצד לנצל את זמן הלילה:
להתנהג ללא הקפדה ויראת שמיים – "לפרוק" את היום באכילה, שתיית שכר, טלוויזיה, תשמיש בהמי וכד', או לקדש את הלילה בתשומת לב יתרה על קדושת ואחדות הבית והמשפחה, לימוד בחצות, תשמיש של קדושה וכו', וכמ"ש (תהילים קכח, ג – ד): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך, בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך. הנה כי כן יברך גבר ירא ה'".
והנה, נאמר בפסוק (בראשית א, ה): "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". כלומר, שאיכות מדרגת היום מתחילה ונבנית דווקא בלילה.
אם כן, עלינו להקפיד ביותר לנצל ולקדש את זמן הלילה והבית, להפיק ממנו את מירב התועלת האישית והמשפחתית, תועלת אשר תושפע לעולם ביום.
"לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך".
כאן ישנו לימוד מאוד מאוד חשוב ויסודי לרפואת ומנוחת הלב והנפש, והוא הביטחון המוחלט בבורא יתברך שמו לעד, שיתברר ויתאמת אצל האדם כי כל גורלו נתון בידי הבורא יתברך לבדו, ואין אף אדם או מערכת בעולם יכולים להזיק לו או להרע לו כנגד רצונו יתברך, אפילו כמלא נימה, גם אם אדם זה הינו מניפולטיבי או במעמד של כוח שלטוני וכד'.
ביטחון זה דורש לימוד והרחבה, והוא מן הלימודים החשובים ביותר בלימודי האדם היהודי, ותמצאו בשער הביטחון בספר חובות הלבבות לרבנו בחיי זצ"ל.
וכתב שם בפתיחה: "…שאם איננו בוטח באלקים בוטח בזולתו, ומי שבוטח בזולת ה', מסיר האלקים השגחתו מעליו ומניח אותו ביד מי שבטח עליו". כלומר, חווית חייו נהפכת לחוויית הנהגה של דין במקום חוויית הנהגה של חסד, רחמים והשגחה.
כאשר האדם יבטח בביטחון שלם ומוחלט שכל אשר עובר עליו הינו בהשגחה פרטית לטובתו העליונה והנצחית ושאין גורלו תלוי בידם של בני אדם אלא בידו עצמו, בבחירתו ללכת בדרך ההשתדלות הטבעית, האמונה והביטחון, אזי לא רק שכל אויביו יפלו תהומה אלא שעיקר גידולו יבוא מהם דווקא, וכמו שמצאנו בהמן הרשע שרצה להכשיל את מרדכי היהודי ומצא את עצמו מוליכו ברחובות העיר באומרו: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" וכן מצאנו במצרים, דכתיב: "וינצלו את מצרים".
אין פירוש הדברים שלא צריך להילחם עם האויבים והמרעים בכל כלי ההשתדלות הטבעיים, אדרבא, ככול שהאמונה גדולה יותר צריך להשתדל יותר במעשים, אמנם הנפש עצמה צריכה להיות יציבה כיתד בל תימוט בביטחון מוחלט בהשגחת וחסד ה', שבידו לבדו נתון גורלי.
"לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל".
פסוק זה מבואר בהרחבה ועומק בספר דרך מצותיך לרבנו אדמו"ר הצמח צדק ז"ל, בביאור מצות 'איסור שנאת ישראל ומצות אהבת ישראל'. עיקרי הדברים שם מלמדים אותנו כיצד לא לשנוא אף אדם.
כפי שהאדם הבריא בנפשו לא נופל לשנאה והלקאה עצמית על טעויות שעושה, בסיבת אהבתו הטבעית והבלתי מותנית לעצמו, כמ"ש: "על כל פשעים תכסה האהבה", כך עליו להתייחס גם לחברו – מתוך אהבתו אותו, לא יבחין בפגמיו, או מכל מקום ימחל לו עליהם בקלות ובמהרה, כפי שהיה מוחל לעצמו.
כפי שהקב"ה לא רואה און ועמל, כך גם הוא אינו רואה.
אין הכוונה שהאדם מתעלם מהרע של החבר או משלים ח"ו עם מציאותו; בוודאי שחבר טוב משתדל ככל יכולתו לסייע לחברו להיפטר מהרע שבו ולתקן חסרונותיו, הן בדברים שבין אדם למקום והן בדברים שבין אדם לחברו (ואדרבה, ככל שתגדל אהבתו לחברו – כך ישתדל יותר בטובתו ובהסרת הרע ממנו); כוונת הדברים היא, שהרע שמגלה בחברו אינו תופס מקום באופן הגורם הרגשה של ריחוק מחברו, כשם שהרע שבאדם עצמו אינו גורם לו שנאה וריחוק מעצמו.
"ותקראן לעם לזבחי אלקיהן ויאכל העם וישתחוו לאלקיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל".
כאשר האדם עוסק בדברים יותר ויותר יצריים אשר משפילים את רוממות קומתו כאדם (כגון בולמוס אכילת מאכלים מזיקים, ביאה כסוס דוהר במלחמה וכד'), וכל שכן כאשר עושה דברים גועליים, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר כאשר דברים אלו הינם דברים אסורים מן התורה בבחינת ייהרג ובל יעבור, אזי כאשר עוסק בהם מסתלקת ממנו הנשמה ותחושת הקדושה והמצפון, מציאות אשר תסיט אותו לשוב תדיר לסורו ככלב השב על קיאו ותביא חורבן לקיומו (קיום = גילוי סוד העונג העצמי).
עצם העסק בדברים היצריים הזולים ובהנהגה מוסרית גסה יעלים את קולותיה ונוכחותה של הנשמה. העלמה זאת, היא אשר תאפשר לאדם להתדרדר יותר אל השפלות האנושית ללא כל בושה, הכרת הרע וייסורי מצפון, 'ויחר אף ה' בישראל', כלומר חווית חייו תהיה חוויה של דינים וייסורים ללא הגיון וללא טעם מורגש או גלוי (עיין בספר הקדמות הסולם, ע' רנט – רסא).
—-
ומן השמיים קבלנו רמז נאה אשר בלעם עולה בגימט' בליעל.
וזה לשון הספר שערי קדושה (ח"א ש"א):
"וכבר נתבאר כי בכל העולמות היה ערוב טוב ורע, ונמצא כי גם בנפש האדם היה כן, כי הלא חוצבה מן ארבע יסודות רוחניים שמהם נוצרו כל העליונים והם ארבע אותיות שם הוי"ה ברוך הוא, ועל זה נאמר: "מארבע רוחות בואי הרוח וגו'", וזו הנקרא נפש האדם עצמו מצד הטוב.
והנה גם את זה לעומת זה עשה האלקים, והוא הנקרא אדם בליעל, כולל ארבע אבות נזיקין וארבע מראות נגעים מן ארבע יסודות הרעים ומשם נמשכה נפש רעה אל האדם הנקרא יצר הרע, וכשתתגבר נפש זו על נפש הטובה יבואו אליה נזיקין וחלאי הנפש, ואם תתגבר יותר תמיתנו". (עיין באתר במאמר 'סוד המצוות").