בסייעתא דשמיא זיכנו הבורא יתברך לסיים בשנה אשתקד את לימוד התורה עם פירוש הרמד"ו זצ"ל. השנה ב"ה ימשיך לסייענו בלימודה עם מפרשים אחרים, על כן השתנה מעט מבנה דרשותינו על הפרשה.
א. כבר ידעת כי התורה אינה ספר היסטוריה או ספר אגדות, אלא התורה הינה ספר חיים לאדם ובה ב' חלקים:
- הוראות והדרכות מעשיות, לנהל את החיים באופן המזכך את טבע הבהמיות ושומר על הנפש טהורה, קדושה וכשרה לקבל את אור הבורא יתברך, אשר בו ורק בו תמצא הנפש את נחת רוחה הראוי והשלם.
- אור המחזיר למוטב. בעצם העסק בתורה, ובמיוחד בעסק ברזייה, טמון אור גדול המעורר וחושף את מהות נשמת האדם למצב בו שופעים אוצרות כוחות נפשו מן הכוח אל הפועל, ומתענג בעצמותו תענוג אלקי.
בשני הסעיפים הללו ישנם עומקים ומדרגות לאין קץ בהם על האדם לטפס במעלות הסולם של התפתחותו.
בעניין זה, לימדנו בעל הסולם זצ"ל יסוד חשוב בעבודת החיים, וזו לשונו (מאמרי הסולם, ע' ריח – ריט):
"אמנם יש מדרגות רבות גם במין האנושי עצמו, כי דבר זה נמדד בחוש ההתפתחות של כל אחד, ובמידת נסיגתו מעולם הבהמי לעולם האנושי, כי האדם הבלתי מפותח כל צרכו לא יוכל לחכות על פירעונו זמן רב
והוא בוחר בעבודות המשתלמות לו על יד, ולו יהיו מחירים יותר נמוכים. והאדם המפותח ביותר, יוכל להתאפק ולבחור בעבודות שמחירם גבוה ('הרגשת השכר' לקמן) גם אם זמן פירעונם ממושך ומוארך מאד. ותדע שזהו אמת המידה לבעלי החכמה, כי דבר זה תלוי בהתפתחות גופני של כל אחד, וכל מי שיכול להאריך זמן פירעונו יוכל להשיג מחיר יותר גדול" (עיין אור הבהיר ע' קי, ערך השגה).
ובעניין שכתבנו כי על האדם לטפס כל חייו בסולם המעלות כתב (שם):
"והמדרגות אינם משוערים רק לפי הרגשת השכר, דהיינו שתלוי גם כן בהתפתחות, שכל המפותח ביותר הוא בעל הרגש ביותר, וממילא שהמוטיב פאוור (המוטיבציה) הוא פועל בו בשיעור גדול יותר, ויש בכוחו להרבות ולגדל עמלו ביותר".
פירוש דבריו: האדם המפותח, כלומר זה אשר זיכך את עצמו מבחינה רוחנית להתעלות ולקבל יותר השכלה ודעת, חיות ורוח גדול, יחוש את התענוגות העצמיים הפנימיים הגדלים בד בבד עם התפתחותו, כולל אלו שעדיין בבחינת מקיפים היינו "הרגשה מן הרחוק", והנה, תענוגים אלו יזינו ויטעינו את רצונו בכוחות מחודשים ונעלים להמשיך להתייגע, להתעלות ולהתפתח, שמה שרוצה בו השי"ת "מושך אותם על ידי תענוג בשעת המעשה" (שם ע' ריז).
אמנם, יש לדעת כי בין מדרגה למדרגה בסולם ההתפתחות אל מרום הפסגה הנרצה ישנם חללים ללא תענוג. בחללים אלו נדרשת עבודת האמונה והעקביות ביתר שאת, ומכל מקום לעולם אין לחזור לאחור למקום הנוחות, שפעולה זו כבר שייכת לרשות הקליפות והסטרא אחרא.
בהקשר לעניינינו, כתב הרבי מליובאוויטש זצ"ל (אגרות קודש):
"ביחד עם התפקיד והאחריות נותנים מלמעלה כוחות מתאימים ורק שצריך להוציאם מהכוח אל הפועל".
וכבר ידעת שצירוף הכוחות אלו לאלו מניבה תשואה לאין ערוך מהיות האדם מנסה לתקן עולם לבדו. על זה כתה הרבי זצ"ל (ספר היום יום, י"ב תשרי):
"ברית כרותה לתעמולה ועבודה במועצות חכמה ובקירוב הדעת שאינה חוזרת ריקם".
ב. בספר מכתב מאליהו (כרך ב' ע' 138), מבאר כי "האלקים עשה את האדם ישר", כלומר פועל בטבעיות מתוך קדושת נשמתו להתעלות במדרגות העולם העליון, אולם לא הייתה ערמת הנחש אלא לאבד את האדם מהכרתו זו ולהביאו להזדהות עם היצה"ר כחלק ממהותו הפנימית.
ניזקה של התערבבות הדעת הזאת הביאה את האדם לא להבחין אף במהותם האמיתית של הטוב והרע.
בלבול זה אפשר לגיטימציה לשקר, היינו לדמיון כוזב שישנם חיים טובים וחשובים גם ע"י אורח חיים שאינו תואם את תורת ה', ושעצם הרצון אליהם הוא אפשרי המציאות וחלק מה"אני".
כעת, לאחר החטא, עיקר עבודתנו היא להזדהות עם מעלותינו הרמות ועם עצמיותנו הקדושה והטהורה, ומתוך מודעות והכרה זאת, להתנתק שלב אחר שלב ברמת המעשה, הדיבור והמחשבה, מכל שמץ רע המפריד אותנו מהאור העליון יתברך, היינו מיכולתנו להתפעל ממנו.
עיקר נקודת ההזדהות שלנו עם פנימיותנו הטהורה צריכה להיות עם מידת האהבה והחסד, להתחבר עם המקום הפנימי העמוק שפשוט אוהב ללא תנאי, וחי בשלום וידידות עם כל בני האדם – לרדת לעומק הנפש ולהרגיש שהאהבה הינה טבעה האמיתי של הנפש ומזונה הרוחני, ושאינה עושה כל מה שעושה אלא לשמה טהור וללא פניות.
כאשר האדם עובד נכון את עבודת הקודש, בנקיות, ריכוז, יגיעה וכו', אזי מאיר בנפשו אור כנ"ל, אור של תענוג, השראה והשתוקקות. ככול שיאיר יותר מאור זה בנפשו, כך יצטמצם שטח בחירתו מבחור ברע, שהרי כבר מרגיש ומשיג במידת מה שכל חטא מנתק ומקטרג, וכל ניתוק הינו הפסד שלא ימונה ולא יסופר.
ג. עוד כתב שם הרב דסלר זצ"ל יסודות איתנים בעבודת ה', ראוי להעתיקם, וזו לשונו (ע 150):
"כל חייו של האדם הם שאיפה ממושכת להשיג את אשר ירגיש כי חסר לו, ובהשיגו את מבוקשו ירגיש מעין חידוש, כי מבחין הוא שהשיג דבר חדש שעד עתה חסר. וככול שירבו הרגשי התחדשות אלו כן תתעצם בקרבו הרגשת החיים. בהשגות ישנות ומוגבלות, שאין להן קשר עם שאיפה ורצון, חסרה תחושת החיים כי הן בבחינת עבר והשגה מתה אצל האדם. מי שהיה דבק בגשמיות ונזדקן ובטלו כל שאיפותיו ותאוותיו – חייו אינם חיים. הדבק ברוחניות חייו עשירים מאד כי תמיד מרגיש הוא התחדשות. חסרונותיו ושאיפותיו גדולים ורב גוניים מאד ולבו כמעין המתגבר שחיותו אינה פוסקת לעולם.
וזהו שאמרו חז"ל "והיו הדברים האלה וכו' היום על לבבך – שיהיו בעיניך כל יום כחדשים". פירוש שאם יהיו על לבבך, דהיינו דבקות הלב, בזה יהיה אצלך תמיד כחדשים. כי הדבק בה' הדבקות תמלא את תוכן חייו תמיד. חיים כאלו הרי הם מציאות רוחנית…
הזמן מורגש לאדם ביחס להתחדשות הרשמים שהוא מקבל. ככול שמתרבים הרשמים החדשים מרגיש את הזמן כארוך יותר…השאיפות ומילויין, שהן תוכן החיים כמו שראינו, כל אחת מהן מהווה נקודת בחירה. על האדם לבחור בכל פעם אם ואיך ועד כמה למלאות את השאיפה המתעוררת בו. בחירת האדם משתרעת על נקודות הרבה מאד, בכל רגע ורגע של החיים מתחדשת בו בחירה לכל אלפי רבבות הנשמות היורדות לעולם. כך הוא המצב היום לאחר חטא אדם הראשון שנתערבו הטוב והרע בפנימיותנו, ועלינו להבחינם בכל אחד מעניינינו וממחשבותינו. בהתחדשות הבחירות התמידיות האלה נתפסת הבחנת הזמן שלנו".
עוד כתב (עמ' 153 ד"ה כבר): "איך האדם קובע את ההשפעות (של הזמן) בתוך נפשו, כי כל רגע אינו חולף עליו, אלא מעצב את מהותו…". עש"ה!
ד. בפרשתנו ישנה מצות עשה אחת והיא מצות פריה ורביה, שנאמר (בראשית א, כח): "ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו".
מצות הקמת הבית היהודי; בניית זוגיות פורה וחינוך מתוקן ומעצים לילדים, הינם מאבני היסוד של עבודת הקודש בדור הזה. כל בניין האישיות ובניין הקדושה של האדם מתחיל בבית ומתעצב בו.
שורשם של הרווקות המאוחרת והגירושין הרבים בדורנו הינו ישות האדם ושנאת החינם. כמו שכתוב בגמרא (שבת לב:): "בעון שנאת חינם מריבה רבה בתוך ביתו של אדם". ופרש"י ז"ל: "שנאת חינם. שלא ראה בו דבר עבירה שיהא מותר לשנאותו ושונאו".
"מריבה" ו"שנאה" פירושם פירוד וחוסר יכולת להתחבר. והנה, אנו רואים בפשטות שאכן זה השורש לבעיות הזוגיות, בין טרם התהוותן (תקופת השידוכים) ובין בעצם קיומם.
אין הפתרון לכך אלא הכרת האדם ברוממותו העצמית הבלתי מותנית, יכולתו לכבד ולתת מקום לזולתו, וכן לעלות ברצונו להתחבר עם העזר כנגדו בכדי לגלות ביניהם את ה' אחד.
ונאמר (יבמות סג.): "אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם" (עיין של"ה בראשית אות א ואילך).
"אינו אדם" פירושו אינו שלם בסוד הצורה העליונה צלם ודמות (עיין תומר דבורה פ"א), כמו כן "אינו שלם" פירושו אינו שלם כפי הראוי לתיקון ולתכלית שלשמם נברא בסוד שם מ"ה שעולה בגימט' אדם (עיין תער"ב ח"א אות רכט ואילך).
השלמות הראויה לאדם נקנית כידוע באמצעות התורה ובקיום מצוותיה, שזוכה בקדושתה להתרוממות ומעלה גדולה ונעשה מרכבה לאדם העליון בסוד "אדמה לעליון" (ישעיה יד, יד), ש"התורה רושם אלוקות, והאדם רושם התורה" (של"ה שם אות ח). "תכלית הבריאה הייתה להיות אדם ישר בגוף ונפש, הגוף קודש והנשמה קודש קודשים כולם חיים משכילים" (שם אות י).
ה. כתב רבנו הרמב"ם זצ"ל (מו"נ ח"ג פכ"ה) כי הפעולות נחלקות לפי בחינת תכליתן לארבע חלקים, או פעולות הבל, או פעולות שחוק, או פעולה בטלה, או פעולה טובה וחשובה.
והנה, אנו עומדים בראשיתה של שנה חדשה ומה טוב ומה נעים שנברר את עצמנו היטב, שיהיו כל פעולותינו מן החלק הטוב והחשוב, והוא שהגדירו ז"ל: "והפעולה הטובה והחשובה היא הפעולה אשר יעשנה העושה למטרת תכלית נעלה, כלומר הכרחית או מועילה ותושג אותה התכלית".
רבנו השל"ה הקדוש כתב (שם): "וכן יהיה לעתיד "ומלאה הארץ דעה" (ישעיה יא, ט), אף החומר שהוא ארציי יהיה דעה", כלומר שבכל הדברים כולם בהם האדם עוסק בעולמו יחווה תענוג אלקי – הוא האור הגנוז שישוב ויאיר בסוד עץ החיים וד"ל. זה היעד אשר עלינו להציב לנגד עיננו בכל אשר אנו עושים על פני האדמה, ובמיוחד באותם זמנים של תפילה ולימוד התורה הקדושה.
ו. עיקר עבודתנו תיקון יצר הרע כידוע. פירוש הדבר: האדם עובר עברה, אעפ"י שיודע שעבירה היא, וזאת מחמת תאוותו הנמשכת לו מיצר הרע. רוצה לומר, כי האדם בוחר ופועל בעולם מתוך מחשבה רדודה ורבת עיוותים ודמיונות כוזבים (המשפיעים ומעצבים את הרצון), וממילא נבעט החוצה מתענוגי והשראת גן העדן.
אין 'תיקון יצר הרע' אלא שיבה למהותנו העצמית האלקית הטבעית והארת החיים עימה. למה הדבר דומה? לאדם ההולך במדבר שממה, וחופר ומתייגע ימים כלילות למצוא באר מים חיים, ולפתע מוצא, ומתגברים המים חוצה ונוצרים סביבם ואף במחוזות יותר ויותר רחוקים נאות מדבר שופעים כל טוב ומתרבים חייהם של כל החיים, והכל בזכות גילוי המעיין הפנימי שלעולם היה והמתין לאשר יתייגע למוצאו.
ז. ליבי אומר לי כי יש לעיין בעומק ובאריכות בדרושים השונים בספרים האמיתיים בענייני חטא אדם וחווה, שלימודים אלו עושים בירורים פנימיים מאוד עמוקים ויסודיים ובכוחם לגלות לאדם נסתרות מתהומות נפשו ותובנות נעלמות.
עוד נראה לי כי כל השקלא וטריא שהתנהלו בין חווה לנחש אינם אלא המחשבות המתרוצצות בשכלו של האדם, ואין דעות הנחש אלא ניחושים בעלמא וסברות כוזבות בהבנת הבריאה.
אמנם, כאשר האדם יכיר בתודעת התוהו המתרוצצת בשכלו ומראה לפניו עולם גשמי חיצוני שרובו רע, ויציב לו סכר ומעצור, ויציב לפניו דף לבן טהור, ויכתוב עליו את פירושו המקורי לתורה כפי שורש נשמתו ובהתאם לכל גדרי דרך ה' וההתחדשות בה (עיין היטב בשל"ה, בראשית אות יז), וצריך להיות ביותר מזוכך ומקודש ומטוהר, אזי אט אט לא יהיה עולמו אלא הוויה של חוויות נעלות ורגשות שמחה רוממות ואהבה.
וכמ"ש (שם) בשם האריז"ל: "ולעתיד לבוא כל אחד ואחד יקרא וידע את התורה כפי הפרוש המגיע בשורשו אשר על ידו נברא, וכן הוא בגן עדן" (וכבר כתבתי לך במקום אחר כי "לעתיד לבוא" ו"גן עדן" קאי על ג"ר דבינה וז"ת דבינה).
ומי יעלהו באותו סולם המגיע השמיימה? החידושים שיוליד מקרבו מהעסק בתורה הקדושה וההשגה השלימה במה שהשיגו אחרים, שהרי כבר נאמר (שמואל א ב ג): "אל דעות ה'" (עיין תע"ס ח"ד פ"א או"פ אות ה).
עוד כתב שם השל"ה הקדוש (אות יט): "וכבר נודע כי החכמה היא המחשבה, ועניין ישראל 'עלו' (במחשבה), עלו הוא סוד בני עליה שרמזתי, והם תקועים במחשבה העליונה" עכ"ל.
כידוע, 'המחשבה העליונה' היא מחשבת השי"ת להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב וכמ"ש: "טוב ה' לכל" וכו', אמנם על מנת לקבל הטבה זו צריך האדם לעשות כלים, שהרי חוק בידינו: אין אור ללא כלי!
בניין הכלים נעשה בשלשה אופנים עיקריים:
- אמונה והתמודדות מתוקנת עם כל מה שמציבים בעדנו החיים (שכל שליט על הלב
- לקיחת יוזמה לעשיית פעולות התפתחות רוחנית (יגיעה בלימוד, גמילות חסדים, תיקון המידות, התבוננות וכו').
- זיכוך הגוף מן העניינים הגשמיים הבלתי הכרחיים.
- חיבור לספרים וסופרים מבוררים ובני עליה.
כבר ידעת כי כל אדם בא לעולם לתקן עניינים ספציפיים לנשמתו, וכבר ידעת שישנן פעולות יותר מקדמות ומקרבות בסוד 'דרך תורה', וישנן פחות בסוד 'ייסורין ודרך ארץ' וכו'.
במציאות מתוקנת, בה האדם מושגח בהשגחה פרטית מהבורא יתברך, אזי מזמנים לו את הכלים שעליו לברר. ככול שיהיה במעלה רמה יותר, מדוקדק מזוכך מקודש וטהור, כך יזמנו לו יותר כלים לתיקון, בין דרך חשיפת הרע בקרבו הדרוש תיקון ובין דרך פתחים להשפיע ולהרחיב את גבולותיו הנפשיים והשכליים.
סיכום הדברים: ככול שהאדם ידקדק על עצמו עפ"י מידת הדין כך ידקדקו עליו מלמעלה, כמ"ש: 'מתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במידת הדין', שאין פירוש הדבר אלא שיזומנו לו יותר ויותר כלים לעבודה ולהתפתחות רוחנית, להתקרב אל ה' ליהנות מזיוו ולבקר בהיכלו, שזה סוד "מדקדקים עליו כחוט השערה".
חוק נחקק בעולם העליון לאחר הצמצום, שלא יוכל האדם לקבל את שלמותו מן החוץ כפי שהיה בתחילה, אלא צריכים אורותיו להתגלות ולהתקבל אצלו מפנימיותו. חשיפת האור הפנימי היא גילוי הבורא, הנזקקות התלותית לחוץ משאירה את האדם לעולם חסר וזה סוד הבושה (עיין הקלפמ"ס אות טו, ד"ה וזה) (עיין תער"ב ח"ב ע' א'קיב).
בושה/בושת – אותיות תשובה, ללמדנו שאין התשובה אלא הגעתנו לשלמותנו שבמחשבת הבריאה בסוד "בראשית", (עיין הקלס"ז אות יד), ואין העבודה אלא חשיפת הרצון הטבעי של הנשמה לאלוקיה, ואין הדבר אפשרי אלא בקיום התורה ומצוות בצניעות ובמסירות נפש.
עניינים כלליים:
- כתיב בתרס"ו (ע' מא): "דהנה ידוע דזמן הוא בבריאה, והזמן דשית אלפי שנין הוא מהתחלת התהוות הבריאה, לא מאצילות…כי אצילות הוא למעלה מהזמן…ובזה יתורץ קושיית החוקרים למה נברא העולם בזה הזמן ולא בזמן הקודם, מאחר שלא היה אז זמן, כי אם בהתחלת הבריאה התחיל עניין הזמן". ע"ש.
וכן כתוב במו"נ (ח"ב פי"ג): "כי הזמן נספח לתנועה כו'" ע.ש. (עיין תע"ס, הסת"פ, ח"א, אות לג – לד).
- ניתנה התורה, בה גנוז האור השכלי היותר נשגב ויותר טהור, לאדם, בכדי שיגיע על ידה לרצון ודעת של בחינתו היחידה עצמו, ויזכה לחירות הנצחי בבואו למטרתו, היינו שיוכל להרחיב את גבול התענוג שלו כפי שהכינה לו ההשגחה ללא שום הפרעה על דרכו (עיין מאמרי הסולם, ע' שע).
- מפרש הזוהר הקדוש את תחילת התורה באומרו: "בריש הורמנותא דמלכא גליף גלופי בטהירו עלאה כו'". פירוש הדברים הוא סוד עליית רצונו של המלך לברוא את עולמו ולהיטיב לברואיו תענוג מהשגתו.
כך צריך להיות גם האדם; להתעלות ברצונו להשפיע את עצמו. הדבר נעשה בשני שלבים:
א. בחירת האדם לנצל את חייו להרחבת הדעת, לקנות את ההשקפות היותר נעלות ולהתמסר לייעודו הקדוש והנצחי: 1. שכבודו של האדון ברוך הוא יגדל וירבה 2. לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.
ב. התקדמות בבחירה הראשונה תוסיף מעלה ותועלת עליונה לבריאה כולה, וחוזר חלילה.
- קריאתנו ולימודנו את ספר בראשית סמוך לראש השנה בא להורות לנו על התחלה חדשה.
והנה, מן ההשקפות היותר חשובות להתחלה חדשה הוא הלכות התשובה שלימדנו רבנו הגדול הרמב"ם זצ"ל (תשובה, פרק ה – ז) ואעתיק הראשונה שבהם:
"רשות כל אדם נתונה לו: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה (בראשית ג, כב):" הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת טוב ורע" – כלומר הן מין זה של האדם היה אחד בעולם, ואין מין דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין לו מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא "פן ישלח ידו"".
ובמו"נ כתב (ח"ג פי"ז, ד"ה אבל דעתי): "מין האדם בלבד…הוא אשר כל מצבי אישיו ומה שמגיעם מן הטוב והרע הוא כפי הראוי לו, כמו שאמר (דברים לב, ד): "כי כל דרכיו משפט"".