פרשת ויצא

1. "ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עלים וירדים בו"(בראשית כח, יב).

פסוק זה בא ללמדנו כי ההתקדמות בעבודת ה' קורית בשלבים ובהדרגה. באופן של עליות וירידות.

עליות וירידות המלאכים, פירושם הארת השראה והסתלקותה, וזה שכתוב: "מלאכי אלקים עולים ויורדים בו".

כאשר מאירה ההשראה בנפש האדם, אזי מתעוררים מקרבו כוחות של השתוקקות ומוטיבציה, חידוש ועשייה, אהבה ויראה וכו'. אמנם, בזמן שאין ההשראה מאירה בקרבו, אזי האדם חש חסר כוחות, נטול חיות רגשית וכלוא במחשבות קטנות ומוגבלות.

כפי שבטבע ישנם לילה ויום, כך גם בנפש האדם; ישנם זמנים של הארה וישנם זמנים של חשכה.

זמני החשכה הינם זמנים קדושים לא פחות מזמני ההארה. תכלית זמני החשכה הינה לבנות כלים להארה העתידה לבוא, הגדולה יותר מן הקודמת, אמנם הדבר תלוי בהנהגה עצמית נכונה בזמן הירידה.

ההנהגה הראויה בזמן הירידה והחשכה מתמקדת בשלשה עיקרים:

1. אמונה כי כל מה שעושה הקב"ה לטובה עושה ואין רע יורד מלמעלה, ויתרון האור מן החושך דווקא.
2. התמדה בסדרי לימוד, בתפילות ובהתחייבויות חברתיות (אפשר להוריד מעט בעומס, אך בשום אופן לא לחדול, ואף לא ליום אחד).
3. הקפדה ושליטה על המחשבות המתרוצצות בראש; לשנן מחשבות חיוביות שהן האמת ולעקור מחשבות פסימיות שהן שקר (יש להקדיש זמן לחשוב מחשבות ממוקדות בהן אני מעריך ומוקיר תודה על עצם העובדה הפשוטה שאני חושב על בורא עולם ועוסק בתורתו ובמצוותיו, שדבר זה דבר גדול הוא וכלל אינו מובן מאיליו ועניין של מה בכך).

עיין מו"נ, ח"ג פנ"א.

2. "ופרצת ימה וקדמה…והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך…כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך"(בראשית כח, יד – טו).

תודעתו של האדם הממוצע מצומצמת מאד ביחס לראיית האספקלריה המאירה של הצדיק השלם.

מכיוון שכך, הרי כל שאר ענייניו וכוחותיו הפנימיים גם כן מצומצמים, ואינם מגולים כראוי וכנאות להם, להאיר את העולם.

הקב"ה מבטיח לאדם גדולות ונצורות, כמ"ש (דברים ל, יט):  "נתתי לפניך הברכה כו'", אמנם בכדי לזכות לכך עליו לצאת מתודעתו המצומצמת, להאמין בערכו האלקי ובכח התורה לרוממו לשלמותו, וזה שאומר הפסוק "ופרצת".

על האדם להכיר את המעלות הרבות שהקב"ה הטמין בנפשו ובנשמתו, להזדהות עימן, ולעבוד להוציאן מן הכוח אל הפועל, בהגדלת איכות וכמות, מדי יום ביומו. והנה בזכות זה דווקא יתקיים בו: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך".

וכבר לימדונו חז"ל : "יגעת ומצאת תאמין". וז"ש: "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך".

3. "וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי".

אדם יכול להלך שנים בעולם ולא לדעת כלל מול מי הוא עומד ולאן עליו להגיע, שכן לא ניזון מן המקורות הראויים שיציגו לפניו את חדרי המלך המלאים כל טוב אוצרות נפלאות ונצורות.

על כן, לחכמת הקבלה והחסידות הוא צריך, שבסגולתם לעורר עליו את האורות המקיפים את נשמתו ולעורר מעצם קרבו וממעמקי נבכי נפשו את ההשתוקקות להתעלס בתענוגים עם האל העליון. שכן טבע הנשמה להמשך לשורשה, אמנם להתעוררות היא זקוקה.

וזהו שאומר הכתוב על האדם שלא למד תורת הסוד מימיו כי ישן הוא. אמנם, כאשר מתבונן ברזין דאורייתא, אזי לפתע מבין כי חי בחלום – "וייקץ משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי", היינו יעדים נפלאים ורוממות אין קץ בקרבי להשיג.

4. "ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלקים" (בראשית כח, כא).

נראה לי לדרוש על פסוק זה ממאמר שכתב בעל הסולם זצ"ל, וזו לשונו (מאמרי הסולם ע' תמד – תמה):

"…הוא יתברך פנימיות של הנפש המורגשת, ופנימיות הזו אינה מלובשת בהמקבל, זולת מקיף בכללות על כל באי עולם בסקירה אחת, והיא סוד מלכות.

וסוד השכינה הוא סוד התלבשות פנימיות הנפש, שהוא אורו יתברך, ממש בהמקבל ההוא, שאז הוא מרגיש בחיות הרוחני ההיא, בסוד הכתוב ( חבקוק ב, ד) "וצדיק באמונתו יחיה", כי שיעור החיים בשלמות הוא כמדת הבטחון והאמונה בחייו, כי האדם הבריא אינו מאמין במיתתו, זולת הקרובים למיתה המה אינם מאמינים בחייהם. ועל דרך זה בערך המקצתי, שכפי בטחונו בחיים המאושרים, בשיעור זה הוא חי.

וצדיק שזכה להתלבשות השכינה בתוכו, בסוד הכתוב (שמות כה, ח) "ושכנתי בתוכם", הרי הוא מאמין גדול בדבקותו יתברך, והוא החיים שלו. באופן שהאמונה בו יתברך היא ההתלבשות, וההתלבשות היא סוד האמונה. על דרך משל בנפש החיצוני, אשר התלבשותה הוא הרגשת החיים, והרגש החיים הוא התלבשות, באופן שמי שאינו מרגיש התלבשות הנפש, הוא מת. וזהו מדרגה ראשונה שהוא סוד חי, שפירושו שזכה להתלבשות אורו יתברך בפנימיותו כו'". עש"ה. וזה שאומר: "ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלקים."