יתרון האיש הפשוט על האיש הגדול
מחלות הגוף מטרידות את האדם ומונעות ממנו את העונג הפשוט שבחוויית הנוחות, הקלילות והחיוניות של גופו.
אמנם, ישנה מחלה רצינית הרבה יותר, ורוב העולם לוקה בה קשות, בלא יודעין, והיא מחלת הגאווה – המחלה המסתירה את אור החיים! מידה זו נשמעת לנו גבורתית ועוצמתית, אך למען האמת, בשורשה, היא תינוקית חלשה וריקנית.
כידוע: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".
מצאנו בענקי הרוח, ראשי השבטים הקדושים, מאמר זה (בראשית לז ד-כ): "ויראו אחיו (של יוסף) כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום…ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו".
וכן בנשיאי עם ישראל, המרגלים, (זוהר הסולם, אות ע): "המרגלים לקחו כולם עצה עליהם, על יהושוע וכלב, שקנאו אותם על שיכלו לקחת האשכול. ולקחו עצה להרגם".
שנאה, קנאה ורצון לרצוח – נחלתם של הגדולים ביותר!?
אלא שהתירוץ הוא פשוט ביותר; הסוד האמיתי של החיים והקדושה הוא שהרוממות והעונג של האדם קיימים בו מעצם הווייתו באופן בלתי מותנה בדבר לחלוטין. האדם שיזכה לגלות את פנימיותו זו, כל המידות הגרועות הנ"ל יהיו בדלות ממנו כרחוק מזרח ממערב.
הרבה מן 'האנשים הגדולים' נעשו גדולים מחמת החיסרון בהרגשת פנימיותם הקדושה. חוויית החיסרון הזה היא אשר הביאתם בכל עוז למרדף קיומי חברתי תחרותי לקנות את ערכם ורוממותם מבחוץ. והנה, לאלו האחרונים קל ביותר ליפול במידות הגרועות הנ"ל, מכיוון שדמות רוממותם החיצונית הינה קיומית עבורם, וכאשר חשים איום עליה, אזי כל אשר לאדם ייתן בעד נפשו, וקל להבין.
כך כותב רבנו האדמו"ר הרש"ב זצ"ל (ספר המאמרים תער"ב ח"א ע' תסז):
"וכנראה בטבע בני אדם החשובים שכל אחד יש ודבר בפני עצמו בגדולה וחשיבות ביותר לא יוכל לבוא לידי חיבור ואחדות עם זולתו הגדול וחשוב כו', וכמו ב' מלכים או ב' שרים גדולים כל שהמה גדולים בעצם ביותר יותר לא יוכלו להתחבר ולהתאחד, לפי שכל אחד תופס מקום בעצמו והוא יש גדול בעצמו דכולא כלא ממש חשיבי קמי' (כלום לא חשוב בעיניו) ואינו נותן מקום כלל לזולתו ולא יוכל לסבול כלל את זולתו כו', אבל בני אדם הקטנים בערך כל שהמה קטנים בעצמם יותר ויותר יוכלו להתחבר ולהתאחד יחד, לפי שכל אחד אינו תופס מקום ויש כלל בעצמו הרי הוא נותן מקום לזולתו ובקל הוא נכנע ובטל להתכלל עם זולתו עם שהוא היפוכו (וכמו ב' עניים שפלים בטבעם ונמוכי רוח אעפ"י שהם ב' הפכים בטבעם יתחברו ויאהבו זה את זה לבטל עצמו כל אחד מפני חברו, וכן ב' נרדפים שאוהבים זה את זה מפני הביטול וההכנעה שלהם".
אם כן, הסוד הוא: לשאוף להיות גדול ככול האפשר, אך לזכור שיחסית לגדולה המתבקשת ממך להגיע אליה, על ידי עבודת ה', ויחסית לאחריות המוטלת על כתפייך להאיר את העולם – אתה עדיין קטן שבקטנים!
'האיש הפשוט' אינו מהודר בנוצות טווס חיצוניות וממילא אינו מפחד מהחלל שייחשף בפנימיותו במידה ובבת אחת ייקחו לו את כל נוצותיו המהודרות. אמנם, 'האיש החשוב' שכולו מעוטר בנוצות ופרסטיג'ה, אם ייקחו לו אותם במה יתהדר? במה יגדיר את עצמו? במה יוכיח את ערכו לזולתו? ממה יתענג ללא דבר חיצוני לשאוב ממנו חיות?
לסיכום:
עלינו לשאוף להגיע לגדלות העצומה ביותר שביכולתנו ולא לעצור את התפתחותנו אף לא לרגע אחד. אמנם, עלינו לדעת שרוממותנו וערכנו קיימים בנו מעצם הווייתנו ואין לנו שום צורך להצדיק את עצמנו לזולת או להוכיח לו (או לעצמנו) ע"י אי אלו הישגים כי בזכותם אנו ראויים לערך, חשיבות וכבוד.
תנועתנו להתעלות בחיים לא תנבע מתוך הצורך לקנות לנו ערך על ידי הישגים ומעמד וכד', אדרבה, דווקא מהסיבה שפנימיותנו כל כך מרוממת ועשירה במעלות וכישורים, שניתנו לנו בהשגחה פרטית מהשי"ת על מנת שנשתמש אתם לקדם את העולם לגמר תיקונו, דווקא בשל כך, בכדי לעשות נחת רוח לבורא יתברך, אנו מתייגעים להתעלות, אך מצד עצמנו די לנו במנוחת הנפש מעצם הווייתנו, ובמנוחתנו לא יתערב זר.