מדוע ללמוד כל היום
ישנן מלאכות רבות לעשות בכדי להעמיד את העולם על כנו, ומה לו לאדם לשבת וללמוד תורה כל היום? ומלאכתו מה יהיה עליה? שנאמר: "אדם לעמל יולד" ונאמר: "לעבדה ולשומרה" ונאמר: "יגיע כפיך כי תאכל"!?
והנה, לא זו בלבד, אלא עוד אמרו חז"ל: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". וכי אין זה בזבוז כוח אנושי – תשע מאות תשעים ותשע בני אדם מכלים את זמנם וחייהם ויוצאים קרחים מכאן ומכאן. כלומר, הן מהישגים רוחניים והן ממפעל חיי השפעה והשארת חותם בעולם הזה!?
אלא, עלינו להבין את מה שכתוב "יוצאים להוראה".
פירושה הפנימי של "הוראה" הוא דבקות והשגה רוחנית מבחינת ראיה.
(עיין בסה"מ תרנ"ט, ע' קכג – קכד. שם מבאר כי יש בשכל ב' בחינות: הראשון – שכל גלוי כמו ברק המבריק וכו'. והשני – מה שהוא למעלה משכל, בבחינת ראיית עצם הדבר {למעלה מהשגה, בבחינת מה שהשיג האריז"ל בשנת הצהרים דשבת; "בחינת עצמיות החכמה שתופס מהות הדבר"}. עיין שם).
האדם שזוכה ל"הוראה" מחובר לשפע רוחני בלתי נדלה, לסודות הבריאה ותיקונה ולסודות הנצח.
כל העולם כולו, משחר בריאתו, מייחל לאור ולחכמה שאותו תלמיד חכם וצדיק מוריד מהשראתו ודבקותו.
גאולת האדם הפרטי והעולם כולו, והתרוממותם מעלה מעלה בעולמות, תלויה באור ובחכמה שאותו תלמיד חכם וצדיק מוריד מ"ההוראה" – מראיית החכמה.
על כן, במקרה שכזה, המטרה מקדשת את האמצעים, ובכלל אין ערוך בין האמצעים למטרה, ושווים התשע מאות תשעים ותשע (המכינים את הקרקע הרוחנית עבור האחד), את האחד המחבר שמיים וארץ.
עוד צריך לדעת, כי מובטח לנו, שבעתיד לבוא, בדורו של משיח, כל אחד ואחד מאיתנו יוכל לזכות לבחינה זו של "ראיה", כמ"ש: "ומלאה הארץ דעה את ה'", "ולא ילמדו עוד איש את רעהו, ואיש את אחיו, לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם".
ממילא, החכם הרואה את הנולד, זורע היום מה שיקצור מחר, ומשים כל מגמתו בתלמוד תורה, בבחינת "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי".