מהיכן להשיג את העונג הפנימי
רפואת כל המחלות וכל הנפשות טמונה בגילוי נקודת העונג הפנימי הבלתי מותנה הקיימת בעצם הווייתו של נפש אדם.
לדאבוננו, רק מטי מעט מבני האדם מודעים ומחוברים לנקודת העונג הפנימי שבעצם נפשם ומנצלים את חייהם להרחיב ולהשפיע אותה לזולתם.
רובם ככולם של המידות הרעות, התאוות, הכישלונות, המחלות ושנאת החינם – כולם נובעים משורש אחד מאוד מהותי והוא – העדר הארת העונג העצמי הבלתי מותנה שבנפש האדם.
פירושו הפשוט של עונג זה הוא היות האדם מאמין בעצמו, מעריך את עצמו ובטוח בקיומו באופן שאינו תלוי כלל וכלל בשום הישג או כישלון מבחוץ. עצם היותו קיים מספיק לו בכדי להרגיש מנוחת הנפש וכי הוא מושפע משורש עליון.
תחרותיות, ריצוי, ניסיון להוכיח את עצמו לעיני הזולת וכד' זרים לו ואינם חלק מנחלתו. הוא אינו זקוק להשתייך לקבוצה או לדרך כל שהיא בכדי להרגיש בעל ערך או חשיבות, אלא כל שלמותו ועונג קיומו נובעים אצלו מעצם הווייתו, מעצם היותו קיים בכל רגע ורגע בכוח רצון ה' האוהב ומחייה אותו.
עונג זה מכונה בשפה הנפשית הקבלית 'עתיק'. בנפשו של כל אדם ואדם באשר הוא אדם קיימת נקודה זו בפנימיותו. אמנם, אצל רוב בני האדם נקודה זו מכוסה ומודחקת על ידי כל מיני דעות כוזבות של האדם על עצמו, כאלו שמודע אליהן וכאלו שאינו מודע אליהן.
דעות אלו נחקקו בתודעתו של האדם על ידי חוויות ההורות, החינוך והחברה בה הוא גדל. אם אלו האחרונים היו אידיאלים, אזי יוקל לאדם זה להתחבר לעונג שבפנימיותו,לאהוב, להעריך, לכבד, ולהאמין בעצמו ללא תנאי. אמנם, במידה ולא היו אידיאלים, לפי ערך, אזי הלכה נקודתו הפנימית והודחקה פנימה עמוק עמוק בנפש וכוסתה בכל מיני דעות כוזבות המשמשות לה לכאורה הגנה.
בעניין זה כתב רבנו הרמב"ם זצ"ל (הקדמה למסכת אבות פ"ד):
"האדם בטבעו מתחילתו אינו לא בעל מעלה ולא בעל מגרעת, והוא מתרגל בלי ספק מקטנותו למעשים בהתאם לנוהג משפחתו ואנשי עירו, ויש שאותם מעשים בינוניים, ויש שהם בקצה הראשון או באחרון כמו שביארנו (דעות פ"א הל' ג-ד) ונמצא שזה כבר חלתה נפשו…" (עיין מלבי"ם ישעיה כח, כד) .
אם כן, ניגש לשאלה שהעמדנו ככותרת למאמר זה – 'מהיכן נשיג את העונג הפנימי' במידה והוא איננו מאחת הסיבות הנ"ל?
כתב הרב יצחק ערד שליט"א בספרו הנפלא 'רעים אהובים' (ע' 60):
"העיקרון המנחה בתהליך התיקון הוא שחיבור למימד השלם, למימד של הכתר בנפש, יגלה באדם את הכוחות והחוסן הנפשי שהיו חבויים ולא הצליחו להתגלות עקב ההשראה ההורית הבעייתית" עכ"ל.
בעניין 'החיבור למימד השלם' כתב רבנו הרמח"ל זצ"ל (דרך עץ חיים, ד"ה הנה על כן):
"הנה על כן חוב הוא מוטל על האדם לשים עצמו להתבונן, כי אם אינו מתבונן ומחשב, הנה לא תבוא חכמה לבקש אותו (חכמה היא סוד העונג)…כי ידיעת האמת (כלומר, סוד שורש העונג העצמי הבלתי מותנה) מחזקת הנשמה ומרחקת ממנה היצר ודאי, ואין דבר מחליש הנשמה לפני היצר כחסרון הידיעה…ויבקש בלבבו, מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה' בהם? מה עשה משה רבנו עליו השלום? מה עשה דוד משיח ה', וכל הגדולים אשר היו לפנינו?".
אדם הרוצה להתחבר ולהרגיש את העונג הפנימי שבגילוי ה'אני האמיתי' שלו מוכרח להכיר בערך המרומם של תפקיד חייו ובמשמעות העמוקה של עצם קיומו, להעריך נכון את יכולתו כנברא ואת העובדה המפעימה כי הבורא בראנו לכבודו. הכרה זו נותנת לאדם את הכוח לשאוף להיות גדול, להתקרב אל הקב"ה ולהתדבק בחכמה העליונה בכל עוז (עיין שעורי דעת לגרא"י ע' רלט – רמח).
כאשר אני כותב שהכרה זו נותנת לאדם את 'הכוח לשאוף להיות גדול', אין הכוונה כוח למרדף תחרותי לקנות גדולה מבחוץ, גדולה אשר על ידה אתנשא מעל הזולת ובזה אחוש ערך וחשיבות. אדרבה, הכוונה היא שההכרה בתפקיד חיי והידיעה בקדושתי וברוממותי המופלאים, שניתנו לי על ידי השי"ת, היא המושכת אותי באהבה לשם שמיים לעשות נחת רוח לבוראי – לגלות את פנימיותי הנפלאה מהכוח אל הפועל בעולם ולהשפיע ממנה לנפש כל חי.
ולשאלה מה עשו משה רבנו ודוד המלך עליהם השלום? התשובה פשוטה: הם היו ענווים, דכתיב בדוד: "והייתי שפל בעיני" (שמואל ב ו, כב), ובמשה: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב ג).
והנה, ענווה פירושה הכרה אובייקטיבית ואמונית של האדם הן בחסרונותיו והן במעלותיו. הכרה כי מעלותיו ניתנו לו על ידי השי"ת, ומתוקף עובדה זו הוא מוכרח למלאות את חובתו בעולם, לפתחן ולהשפיען לזולתו, ככול יכולתו, מחיל אל חיל.
כתב הגרא,י מטלז (שם ע' רמו):
"וככול שיתחזק האדם לקבל על עצמו עול מלכות שמים בשלמות, תגדל טהרת לבו באמונת השי"ת מכל שמץ תעתוע עול אל נכר, ואז ישמע קולה העדין של הנפש הטהורה שפועמת בקרבו ומבקשת להשתייך לענינים רוחניים ולהדבק בלב שלם אליו יתברך" עכ"ל.
ומה טוב ומה נעים, לעיין בקיבוץ כתבי הרב קוק זצ"ל בעניין אמון האדם בעצמו ובחייו, הנמצא בספר 'יש לך כנפי רוח'.
לסיכום:
עונג הוא אבי החיים. אדם שאינו מרגיש את העונג שבעצם היותו, עונג הנובע מהארת נשמתו בקרבו, יהיה מוכרח לקבל זאת מבחוץ על ידי דברים גשמיים או באופן הסותר את דרכי התורה (שסודה הפנימי של הלכותיה הוא למנוע המשכת עונג באופן חיצוני שכזה).
מכיוון שהעונג מדברים גשמיים אינו מסוגל להשביע את הנפש באמת, אזי האדם ייקח מהם בהכרח כמות מרובה על הנצרך, דבר אשר יביאהו בסופו של דבר לחולי ולייסורין (עיין הקלפמו"ס אות יט-כ ד"ה ולהבינך).
גם אדם שנפשו עגומה עליו ביותר בעקבות עברו הקשה, יכול ומצווה לקחת מטה בידו ולהכריז בכל תוקף:
"אני משלים עם עברי אך אינני משלים עם הנזקים שנגרמו לי!".
"אני בוחר בחיים! (דברים ל)".
"אני בוחר להיות גדול כראוי למהותי הפנימית האמיתית שניתנה לי על ידי השי"ת!".
"אין לי עניין לספק לאף אחד הצדקות מדוע מגיע לי לחיות!".
"מעתה אני בוחר לפעול בחיי לקנות את שלמותי בעצמי (עיין דרך ה' ח"א פ"ב, ב) ולהאיר עם נשמתי את כל העולם, שנאמר: "זכה, דן את כל העולם לכף זכות" (עיין הקדמה לתע"ס אות קל – קלא).
אכן, גם אדם שעדיין אינו שומר תורה ומצוות יכול להגיע להפנמה והכרה כי ערכו העצמי אינו תלוי בהישגים חיצוניים. הוא יכול לסדר את מחשבתו ודעותיו, לעסוק בצורה מאוזנת בתענוגים גשמיים כשרים שיספקו לנפשו מרגוע ועונג ועל ידי כך לפתור הרבה מקשיי חייו וענייניו ולהימנע מהתדרדרות קשה בחלל של חוסר העונג הפנימי.
אמנם, בעל כורחו יבוא היום בו נפשו כבר לא תמצא בכך נחת ועונג וייפול לדכדוכים פנימיים ולפיזור הדעת, וזאת מכיוון שאור העונג האמיתי, הוא הנשמה החיה בקרבו בגלוי, והיא אינה מתגלה אלא בדרכה של הקדושה.
* עיין עין יעקב ברכות אות ז, פי' ענף יוסף "לא חסיד אני שכל כו'". עש"ה.