עיקר חיות כוחות הנפש
בנפש האדם ישנם מעלות רבות ואוצרות נפלאים של חכמה, אהבה, השפעה, התאחדות, השגה רוחנית וכו'.
כפי שהאדם מתפתח בגופו עד גיל מסוים, כך עליו להתפתח גם בנפשו ורוחו כל ימי חייו.
בזמן שהגוף מתפתח על ידי מזון, הנפש מתפתחת ע"י חכמה בינה ודעת, כלומר ע"י לימוד חוקי הנפש והבריאה וחיים על פיהם.
והנה, ישנו מרכיב נוסף שילווה תהליך זה, והוא בעצם הסוד והדלק המניע את הכול, והוא סוד התענוג.
ככול שהאדם יחווה תענוג בחייו ובמעשיו הכשרים, כך יגלה מקרבו יותר ויותר כישורים וכוחות נעלמים. רעיון זה עולה ממאמר הכתוב (עבודה זרה יט): "אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ", כלומר כאשר יתענג מן הלימוד יצליח להבינו יותר ויותר לעומק ויוליד חידושים מעצמו ויוכל ללמד אחרים וכו'
ככול שהאדם יחווה תענוג מעצם היותו, מלימודיו, מזוגיותו, מחינוך ילדיו, מעבודתו, מהשפעתו לחברה ובכלל ממימוש וקידום שליחותו וייעודו בעולם, כך יגלה בקרבו יותר ויותר כוחות נפלאים ועוד ועוד תענוגות עצמיים.
כפי שהגוף זקוק לחמצן על מנת להתקיים כך הנפש זקוקה לתענוג. אדם ללא תענוג חשוב כמת וזה שאומר הכתוב (איוב ד, כא): "ימותו ולא בחכמה (שהיא סוד התענוג)".
עוד צריך לדעת, כי האדם הינו חלק אלוקה ממעל והכוחות העצמיים הטמונים בו הינם מעל ומעבר למה שמוכר לנו, בין בעצמנו ובין בכלל. כאשר האדם מקבל תענוג מהדוגמאות הנ"ל אזי אכן מתעוררים ומתחזקים על ידי כך כוחות הנפש, אמנם רק ברמה מסוימת.
הרמה הגבוה יותר של מימוש האדם וגילוי כוחותיו קשורה עם גילוי נשמתו, ולביאור נקודה נקדיש את המשך המאמר:
מבאר רבנו אדמו"ר הרש"ב זצ"ל (תער"ב ח"ב ע' א'מ) כי:
"עיקר חיות כל כוחות הנפש, שכל ומדות, הוא מבחינת העונג שנמשך בהם, ולכן אנו רואים כי עיקר התגלות והתרחבות הכוחות הוא לפי ערך העונג שבהם".
ברור לכל בר דעת כי מה שמענג ילד קטן כבר לא מענג נער מתבגר, ומה שמענג נער מתבגר כבר לא מענג אדם מבוגר כו'. כך צריך לדעת, כי את נשמת האדם היהודי לא מענג באמת אלא הגילוי וההכרה באור העליון – שיאיר באדם גילוי הנשמה וגילוי אור אלקי.
אור זה, הוא העונג המדובר, אשר יביא להתגלות והתרחבות כוחות הנפש.
אמנם, לשם גילוי אור זה צריך לעשות עבודה יסודית בבירור וזיכוך הנפש הבהמית המעלימה עליו.
שליטתה של קליפת נוגה (עיין תניא פ"ז) על האדם מסתירה על הניצוץ האלקי שבקרבו וגורמת לו את תחושת הישות והפירוד (כלומר, כאשר האדם שקוע בתאוות חומריות מכל סוג שהוא אזי רצונה המקורי של הנשמה להתענג בעצמותה מזיו השכינה נגנז ומתפתח במקומה רצון וצורך לקבל תענוג וחשיבות ע"י התנשאות על הזולת).
בסיבת מילוי תאוותיה של הנפש הבהמית האדם מתרחק מאד משורשו ומקורו האלקי – כלומר, מתעלם אורה של הנפש האלקית ע"י הסתר הנפש הבהמית ( האדם אינו חש השתוקקות ושביעות רצון מהעבודה הרוחנית אלא כולו משוקע באופן תלותי בעניינים חומריים ודי לו בהם למלאות את עצמו בטיפין טיפין של קורת רוח רגעית וחולפת).
וכמו על דרך משל, אור השמש – כאשר יש ענן המפסיק בין האור והשמש אזי אורה של השמש לא יהא ניכר.
כמוכן הנפש הבהמית, נעשית כמו מסך שמפסיק בין הנפש האלוקית (רצון הנשמה) ובין האלוקות (האור העליון), וכמ"ש (ישעיהו נט, ב): "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם", ועוונותיכם אינו עוון ממש כי אם הוא מלשון עיוות ועיקום, והיינו שהאדם מעקם את דרכיו בענייני הנפש הבהמית (תאוות, מידות רעות, דעות כוזבות וכד'), הרי הם מבדילים בין נפשו האלוקית והאלוקות, ועי"ז מתעלם האור של נפשו האלוקית.
והבירור לעיוותי הנפש הבהמית הוא שמתברר הניצוץ (רצונה המקורי והטהור של הנשמה לאור וחיות אלקית) ונפרד ממנו הרע ומזדכך מכל סיג ופסולת (שהם הרצונות לקבל תענוג באופנים חיצוניים והרסניים, כמ"ש: "אין ברע למעלה מנגע").
בירור וזיכוך זה מתמשך ומעמיק בדרך עלייתו ממדרגה למדרגה עד שמתעלה ונכלל באלוקות (כלומר, שכל רצונו מכוון, מרוכז ודבוק בעונג שבעצם הקשר עם בורא עולם יתברך בבחינת אמונה וקבלת עול מלכות שמים).
כאשר האדם עובד על עצמו ומתפתח מבחינה רוחנית אזי מתגלה לו כי רצונו האמיתי אינו באמת לאותם דברים גשמיים וחיצונים שמענגים אותו אלא לעצם האור והתענוג המלובש בהם. בשלב הבא הוא אף יגלה שהאור והתענוג שמקבל מהגשמיות הינו כאין וכאפס יחסית לאור הרוחני שיכול לקבל מצינורות הקדושה ולכן ימעט בתענוגות החומר וישקיע את כל כוחותיו בעבודת הקודש – עסק התורה והמצוות ועבודת הכלל.
בשלב הסופי יתמסר לכך מתוך מסירות נפש וכוונה טהורה לשמה, לעשות נחת רוח ליוצרו.
כעת, גם תענוגות החומר עצמו יתקדשו ויהפכו להיות לתענוגות נשמתיים ואלוקיים.
והנה, יש לדייק את פרטי הכוחות והעבודה;
הנפש הבהמית היא מקליפת נוגה שמעורבת טוב ורע, והטוב שבנפש הבהמית הוא הכוח המתאווה שבו שאינו רע בעצם, שגם בדברים הגשמיים שמתאווה בהם רק לקיום גופו לא למלאות תאוות נפשו אין זה רע, והוא טוב שבנוגה, ובכוח המתאווה יכול לרצות אלוקות כו'.
והרע הוא התאווה רעה שזהו הציור שבו הנקרא יצר הרע (כלומר, תוכן המחשבות אשר מניעות ומכוונות את הרצון לחיצוניות ולתוהו), והיינו מה שמתאווה בזה למלאות תאוות נפשו שזהו רע, ואת זה צריך להפריד ולדחות לגמרי.
ועל זה הוא עבודת האדם, להפריד הרע שבנפש הבהמית ולנקותו מסיגים ופסולת, שלא תהיה התאווה רעה, והטוב שבו יתעלה, היינו שבכוח המתאווה ירצה באלוקות.
והיות שהחומר המתאווה הוא חומר עב וגס (לפני שמחנכים את הרצון להתפשט ולהתממש עפ"י שכל ומוחין של חכמה וקדושה, הרי שעל פי טבעו הגלוי הוא מתפשט באופן תוהי, כמ"ש {בראשית ח, כא}: "יצר לב האדם רע מנעוריו"), הנה בכדי שיהיה כלי לאור אלוקי צריכים לזככו מחומריותו, וזהו ע"י העבודה וע"י שקידת העבודה, שעל ידי התעסקות במושכלות מזדכך חומר המוח וכו', וכן ההשגה מזדכך ע"י עסק המושכלות כו' (עיין הקדמה לתע"ס, אות קנה).
כמוכן ע"י העבודה שהנפש הבהמית יבין עניין אלוקי, וע"י שקידת העבודה בזה, הרי הוא מזדכך מחומריותו להיות כלי לאור אלקי היינו שיאיר בו אור הנשמה ואור אלוקי, וממילא יתגלו ויתעצמו ויתמלאו בחיות כל כוחות נפשו.
מטרת ה'התעסקות במושכלות ושקידת העבודה' הינה להכניס לחיי האדם נשמה, כלומר ציורים ודעות של קדושה, עמקות וכוח מניע טהור למעשיו – שיהיו כולם בעלי משמעות ולשם תכלית עליונה ומקודשת.
עבודה זו דורשת כמובן יגיעה אמיתית ומסירות נפש, כלומר מסירת הרצון לזו התכלית ע"י התאמצות מעל הטבע הרגיל והנוח – אז יתגלה אור הכתר.
חיים מתוך תודעה כזאת הם החיים אליהם על כל אדם לשאוף ולהגיע בב"א, ויתגלו כל כוחות נפשו, היינו כלי נשמתו, שיאיר ויתגלה לו בהם הבורא יתברך.