דיכאון
תחושת מצב הרוח הירוד, הינה תופעה טבעית ובלתי נמנעת לאדם, שהרי המציאות מתחוללת באופן של העדר הקודם להוויה, וממילא בזמן ההעדר נחוות תחושת שליליות ב"אני" (במינון זה או אחר), וכמאמר הפסוק (תהלים קכו, ה): "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" – כלומר, הדמעה מחויבת להופיע לפני הרינה והברכה. והבן זאת היטב! כל הרפואה והתעלות האדם תלויה בכך שיתמודד כיאות בתקופה זו, יבנה ממנה ולא ישקע בה.
כמו כן, ניתן לתת דוגמא נוספת את הזרע, המחויב להירקב באדמה בטרם צמיחתו, שאם לא ירקב לא יצמח, וכל שנרקב ונפסד ביותר הצמיחה היא בריבוי ביותר – הרי שההעדר הוא דווקא סיבת ההוויה. הבנה זו הינה סוד יסודי בבריאה אשר מחויב כל אדם הרוצה להצליח ולהתעלות בחייו להפנים היטב בנפשו (עיין תער"ב ע' א'ז).
הפרעת הדיכאון הינה מצב בו לא מגולה בנפשו של האדם אור (תענוג), מאין מצב של חדלון עצמי. לעומת זאת, גאולה פירושה שכל האורות מתגלים ב"אני" – השמחה שבכאן מבטאת את הרוממות הנפשית היותר נעלית, אליה על כל אדם לשאוף ולהגיע.
'חטא עץ הדעת' הוריד את כלל התודעה האנושית לעצבות כללית, כלומר הכלי אינו יכול להכיל את האור הגדול, וז"ש מיד לאחר מיכן (בראשית ג, טז): "בעצב תלדי בנים", ומבואר בחסידות שמדובר על הבינה (המחשבה) המולידה את הרגשות (הבנים) – כל צורת החשיבה (והדעת) ירדו פלאות, וזה אשר מתבטא בעולמנו בדיוטה התחתונה כהפרעת הדיכאון.
ממילא, כאשר האדם יתקן את עולם המחשבה שלו ויפתח גישה מתוקנת לעצמו ולחייו, אזי יתוקנו השפעותיו השליליות של חטא עץ הדעת, ויזכה למוחין של גדלות ולרפואה שלמה, עליהם נאמר (תהילים קיג, ט): "אם הבנים שמחה", היינו שיחווה עונג, שמחה השראה, מימוש וכל טוב בחייו.
אם כן, הגדרנו כי כאשר ה"אני" חווה ריקנות וחוסר אור, אזי מופיע הדבר בנפש כהפרעת הדיכאון.
בחכמת הקבלה נקרא ה"אני" בשם מלכות. מלכות היא המקום המנהיג של האדם (בין את עצמו ובין את האחרים). מלכות של קדושה הינה תודעה עצמית מתוקנת המבטאת את כל כוחותיו הפנימיים של האדם (כוחות שכליים,רגשיים והתנהגותיים) – אז נקרא שהאדם מלך על עצמו, היינו כאשר האדם מנהיג את עצמו בצורה האפשרית המושלמת ביותר, נקרא הדבר שהוא מולך על עולמו.
דוד המלך מסמל את המודל השלם והמתוקן של ה"אני" אליו עלינו לשאוף – תהילים הינם ה"אני" של דוד.
למלכות ישנם שני מימדים – מימד כלפי חוץ ומימד כלפי פנים:
המימד כלפי חוץ מבטא את עצם התפקוד של המלכות, להנהיג את עולמו הפנימי והחיצוני ולמלוך על עולמו.
המימד כלפי פנים של המלכות הינו הצד של האדם עם עצמו כלפי מעלה. מימד זה הינו חלק החלל בכלי, המימד המכיל והמקבל את שפע חיותו מהבורא. חסרון זה צריך להתמלאות תדיר. כאשר המלכות אינה עושה כלים ראויים,היא נשארת ריקה, אזי התוצאה מכך הינה הפרעת הדיכאון. חוסר המלאות, חווית הריקנות לרמותיה השונות, עצבות, חוסר אנרגיה וחשק לפעול, חוסר מוטיבציה, חוסר עניין ואכפתיות לזולת, חוסר תקווה, דימוי עצמי נמוך, אי מסוגלות ליהנות משום דבר, עייפות כרונית וכו' הינם הסימפטומים העיקריים של הפרעת הדיכאון.
מכיוון שהמלכות הינה ה"אני" של האדם, הרי שהאדם נמצא תמיד בעל חסרון וזקוק להתמלאות מהעליון.
ברם, ישנה ריקנות בריאה, אשר האדם מנצלה וממלאה ע"י עבודה פנימית ומעשית בתענוג, אהבה, שמחה וחיים – רצון לפעול ולהתקדם בעולם, להקים משפחה, להשכיל בהשגת טיב המציאות, להשפיע לסביבה וכו'.
יש לשאול, מהו בעצם הדבר אשר מרוקן ומפיל את האדם לדיכאון?
התשובה לכך הינה הישות! ונבאר (מועתק מספר שיעורים בהמשך המאמרים תער"ב, כרך ז', ע' תלה):
"אחד הגורמים המשמעותיים והשכיחים ביותר, המביאים לכישלונות ומשברים בחיי האדם, היא הגאווה, והוא אחד הביטויים העיקריים בתפיסה של התוהו (תודעה המביאה לשבירה).
אין פירוש הדבר, שאין מקום להרגשת רוממות ולאמונה של האדם בכוחותיו ויכולותיו, אדרבא, האמונה בערך העצמי האלוקי של האדם היא חשובה ומשמשת בסיס לתודעה נכונה. גאווה, במובן השלילי, היא תפיסה עצמית שגויה של האדם, הגורמת לו להיות מרוכז בעצמו באופן לא נכון, בלא יכולת לראות את מציאות חייו בצורה נכונה. התרכזות עצמית זו גורמת לאדם להגיב ולפעול באופן שמביא בסופו של דבר למשברים וכישלונות.
תודעה זו מכונה בלשון החסידות 'ישות', מושג המבטא תחושת "יש" חזקה של האדם.
מאחורי הישות של האדם קיימת חוויה בסיסית של חוסר הערכה עצמית אמיתית, המביאה אותו להתנשאות חיצונית, שהיא המקור לכישלונותיו.
במצב של ישות, האדם משדר כלפי חוץ כוח ועוצמה לכאורה, אך בפנימיות אין הוא מכיר באמת בערך העצמי שניתן לו מאת הבורא; בחוויה הפנימית שלו הוא מרגיש חלל ריק. התחושה של חוסר ערך עצמי מערערת את תחושת הקיום העצמי שלו. כדי להשיב לעצמו את תחושת הקיום העצמי והערך, כדי להרגיש שהוא "בסדר", הוא נאלץ לחפש אישור והערכה מהסביבה.
צורך זה מביא אותו לרומם את עצמו מעל הזולת – שהרי אם הוא טוב יותר מהזולת, הוא נעשה "שווה משהו". לחלופין, הוא מנסה להשפיל ולהנמיך את הזולת – שהרי אם הזולת מתחתיו, בולט יותר ערכו שלו, המרומם כביכול.
לאדם המודד את עצמו ואת ערכו על פי היחס של הסביבה אליו קשה להישאר יציב ורגוע: הצלחה חיצונית (בפרט אם הזולת מבחין בהצלחה זו) גורמת לו לחוש טוב עם עצמו, ולכן הוא יחפש בלא הרף את ההצלחה החיצונית ואת הכרת הזולת בהצלחתו ובערכו. כישלון, ובפרט אם הוא יוצר חוסר הערכה כלפיו או זלזול של הסביבה, עלול למוטט ולשבור אותו.
במצב של ישות. תחושת הערך היא מותנית (תלוית סביבה), ואיננה תחושת ערך עצמית.
ערך עצמי מותנה, המבוסס על השוואה לזולת, אינו אמיתי ואינו יציב, ולכן במוקדם או במאוחר האדם יאבד את תחושת הערך העצמי, והוא עלול להתמוטט ולהישבר.
חווית הישות לדרגותיה השונות היא השורש העמוק של כל הכישלונות, המחסומים והתקיעויות של האדם.
ההיפוך של הגאווה והישות – שהן תפיסת הערך באופן שגוי – הוא הענווה, ובלשון החסידות: הביטול העצמי.
המשמעות של המושג "ביטול" היא הערכה עצמית נכונה ומתוקנת, המאפשרת לאדם "לבטל" את הצורך להוכיח את ערכו מול האחרים. תחושת הערך העצמי המתוקנת, היא בסיסית וחיונית לתודעה הבריאה של האדם.
דווקא על ידי הענווה והביטול האדם משתחרר מהתרכזות עצמית לא נכונה, ונעשה מסוגל להתחבר באופן מתוקן ואמיתי עם העולם שסביבו.
אין הוא מבטל את עצמו ואת ערכו, אלא להיפך: הוא מבטל את הצורך לקבל אישורים חיצוניים מהסביבה. הוא מקבל את עצמו כמו שהוא, מעריך את עצמו בלא תלות בתוצאות החיצוניות או במעלותיו הגלויות ובמימוש שלהם בעולם.
במצב של ענווה נכונה ומתוקנת, האדם מעריך את עצמו בגלל מה שהוא, ולא בגלל שהסביבה נותנת לו או לוקחת ממנו. מובן שיש יחסי גומלין בינו לבין הסביבה, וערכו העצמי מתבטא גם ביחסים אלה, אך הגרעין הפנימי והעצמי של ההערכה העצמית איננו תלוי ואיננו מותנה בסביבה.
האדם יודע שהוא לא יצר את עצמו, וממילא אין הצלחותיו או כישלונותיו קובעים את ערכו בעולם. מהותו וערכו האמיתי נובע ממה שניתן לו מהבורא, ואיש בעולם, גם לא הוא בפעולותיו החיצוניות, אינו יכול לבטל אותם.
בראייה כזאת, ההתמודדות של האדם איננה עם הסביבה והעולם שבחוץ, אלא עם עצמו. הוא יודע שקיימות בו מעלות ושעליו לחשוף ולגלות אותן בעולם אך לא ההצלחות החיצוניות קובעות את ערכו האמיתי.
אמנם חלק מתפקידו ושליחותו בעולם הוא לגלות ולממש את עצמו בתוך המציאות, אבל לא על ידי מאבק והשוואה של עצמו לאחרים.
מאחורי ה"ביטול" עומדת תפיסה פנימית, האומרת, שלכול אדם יש שלמות וערך עצמי מוחלט, תפקיד ייחודי שאין לשום אדם אחר בעולם.
על פי התפיסה של "ביטול", החשיבות של האדם איננה מותנית בביצוע מוצלח של המשימות והיעדים שלו; חשיבותו היא מצד היכולות האלוקיות הטמונות בו, עוד לפני הביטוי שלהן בפועל. עצם העובדה שהאדם נמצא וחי בעולם מעידה על כך שיש לו ערך ותפקיד ייחודי בעולם.
תודעה בסיסית זו של ערך וקיום בלתי מותנה גורמת לאדם להיות רגוע ומאפשרת לו להיות הגיוני, לנתח את המציאות בצורה נכונה, להתייחס אל עצמו באופן הנכון, ומתוך כך גם להצליח במה שהוא עושה.
לתודעת הביטול והענווה, מצד אחד, ולתחושת הישות והערך המותנה, מצד אחר, ביטויים ומאפיינים רבים במציאות. שתי גישות שונות אלה מביאות את האדם להתייחסות פנימית שונה אל עצמו ואל הסביבה, והן המקור לכישלונותיו או להצלחותיו" עכ"ל לענייננו.
אם כן, למדנו עד כאן, שהפרעת הדיכאון הינה מצב של חלל בנפש, ואשר חלל זה הינו תוצאת הישות.
כעת, נבין דבר נוסף, והוא שמאחרי כל חוויה רגשית (כגון חווית הישות) ישנם מוחין, כלומר צורת חשיבה מסוימת, ובמקרנו דידן – חשיבה מעוותת (גלויה ו/או נעלמת).
אלו כללות הדברים בקיצור נמרץ. מטרת הטיפול הינה לאבחן ולברר יחד עם המטופל את הרקע להתפתחות הדיכאון ולהובילו שלב אחר שלב לחיים טובים, משוחררים, שמחים ומוצלחים כפי שראוי להם להיות.
כמובן שישנם ידיעות ופרטים נוספים הנצרכים להשלמת התהליך, אמנם החלטנו לא להביאם כאן בכדי להשאיר טעם של עוד ומוטיבציה לקחת את עצמנו בידיים, להגיע לטיפול ולהשתחרר באמת ולצמיתות מכל דבר המעכב מנפשנו את אורה ושלמותה האמיתית.
ישנו יתרון גדול בעבודה בשניים ( כמאמר החסידות "שתי נפשות אלוקיות נגד נפש בהמית אחת), וכמו שכתוב "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", "אין אדם רואה נגעי עצמו" וכו'.
אמנם, עיקר העיקרים הוא מה שכתוב במסכת אבות (א, יד): "אם אין אני לי, מי לי, וכשאני לעצמי, מה אני, ואם לא עכשיו אימתי". כלומר ברגע שתחליט/י לעזור לעצמך, ורק אז, אזי – "כל הבא להיטהר מסייעין בידו", ו"יגעת ומצאת תאמין".
מטרת הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי איתו אנו עובדים הינה לברר ולפרט את הרקע לדיכאון, לגלות ולחשוף את מקורם ופרטיהם של אותם עיוותי חשיבה, ולחקוק במקומם בתודעה תמונות ואמונות מתוקנות ודרך חדשה לשוב אל החיים ביתר שאת וחדוות חיים.
ציטוטים מהספר הנפלא 'בוחרים להרגיש טוב' – ד"ר דייויד ברנס:
"מחקרים הוכיחו שטיפול הכרני מסייע לסובלים מדיכאון, חרדה, ובעיות שכיחות נוספות, ברמת יעילות שווה לטיול תרופתי (אמנם יתרון הטיפול ההכרני הינו שפותר הדברים מן השורש ולא רק משתיק את הסימפטום כתרופה)".
"'הכרה' (קוגניציה) פירושה מחשבה או תפיסה. ההכרות שלך הן הדרך בה אתה חושב על דברים; המחשבות חולפות בראשך באופן אוטומטי ויש להן השפעה ניכרת על רגשותייך…הרגשות המתעוררים בך קשורים באופן אדוק לצורה בה בחרת לחשוב על הדברים".
"כמעט כל המדוכאים משוכנעים שנתקלו בעובדות אמיתיות וקשות לגבי עצמם או לגבי החיים, ושרגשותיהם הנוראיים הם מציאותיים לחלוטין ובלתי נמנעים. אכן, ללא ספק מבוססות תחושות אלו על גרעין של אמת. דברים רעים מתרחשים והחיים קשים מדי פעם כמעט לכל אחד. רבים חווים אובדנים ומתמודדים עם בעיות אישיות איומות. – לגנים, להורמונים, ולחוויות הילדות שלנו יש ככול הנראה השפעה על הדרך בה אנו חושבים ומרגישים, כמו כן האנשים שסביבנו עלולים להיות אכזריים, נודניקים ובלתי מתחשבים. אולם כשאנו מאמצים את התיאוריות הללו בתור סיבות למצבי רוח גרועים, אנו מצהירים על עצמנו כקורבנות חסרי אונים הניצבים מול גורל שאינו תחת שליטתם".
"במערכת האמונות הבסיסית שלנו ובדרך בה אנו מחליטים לחשוב על דברים, ובזה אנו בהחלט שולטים ללא מיצרים! שינוי בתחומים אלו יגרום לנו בדרך כלל לתמורות אמיתיות בצורת התייחסותנו לאירועי החיים, במצב רוחנו, ובחיוניות שלנו. עקרון זה מהווה את הבסיס לגישה ההכרנית ולדרכי הטיפול שהיא מציעה".
" מחקרים מורים שצורות הטיפול החדשות, בעיקר ההכרנית, יכולים להיות יעילים לפחות כמו הטיפול התרופתי.לגבי פציינטים רבים אף נראה שהטיפול ההכרני יעיל יותר מאשר טיפול תרופתי".
"פציינטים שטופלו בפסיכותרפיה נוטים באופן מובהק שללא לחזור שוב למצב הדיכאוני לאחר ההחלמה, בהשוואה לפציינטים שטופלו בנוגדי דיכאון בלבד".
"אנו יודעים שדיכאון עשוי להיות קשור לחוסר איזון בכימיה המוחית; מחקרים עכשוויים מורים שטיפול הכרני – התנהגותי מסוגל לחולל שינויים בכימיה זו".
"אתה יכול להביס דיכאון על ידי שינוי דפוסי החשיבה השליליים שיצרו אותו".