המילה 'שנה' מרמזת על זמן, כאשר זמן ברוחניות פירושו תנועה רוחנית של התפתחות (עיין תע"ס, הסת"פ ח"א אות לג – לד).
המילה 'ראש' מרמזת על כלי המחשבה; חכמה בינה ודעת, אשר בהם תלויה התפתחותו הרוחנית של האדם.
עבודת החג הינה עבודה עם כלי המחשבה – לראות כיצד להתפתח ולהביא את עצמנו אל שלמות הכוונה שלשמה נבראנו מתוך המקום בו אנו נמצאים היום.
ישנם כלים ויעדים רבים בדרך עד אשר ישיג האדם את שלימות הכוונה שלשמה נברא, אמנם יש להגדיר שלימות זו מה היא, והיא גילוי מהות הנשמה, כלומר שתשוב הנפש לאלקים ותתהפך לבחינת אלקות ממש, שלא יהיה לאדם שום רצון וחיות ותענוג אחר זולת ה' לבדו, וכל כוחותיו יהיו רק לה' לבדו, וכל כוחות הנפש הבהמית כח המתאווה יתהפכו ממהותם, היינו שהתענוג הגשמי יהיה גם כן תענוג אלקי, שיהיה האדם חפץ מצד עצמו לא רק מצד הכרח השכל, כי אם שהלב עצמו יהיה חפץ באלוקות (עיין תער"ב ח"ג ע' א'תנא ואילך).
ישנם כאמור יעדים רבים אשר על האדם לכבוש על מנת להגיע לתכלית בריאתו, לקבל את הטוב אשר רוצה בוראו ליהנות אותו, כגון התקדשות עצמית בדרך הברייתה דרבי פנחס בן יאיר (עבודה זרה כ:): "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות וגו'", וכגון השפעה חברתית בדרך האמורה (מתן תורה, אות יד): כי "אותו חלק התורה הנוהג בין אדם לחבירו, הוא היותר מסוגל להביא את האדם למטרה הנרצית כו'", וכגון העסק בפנימיות התורה, שהמאור שבה מחזירו למוטב, דכתיב (הקדמה לתע"ס אות כב): "שקל יותר להמשיך המאור שבתורה בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מביגיעה בתורת הנגלה כו'".
אמנם, עיקר העבודה, בכל עת ובכל שעה, ובמיוחד בעת הלימוד, ובמיוחד בראש השנה, הינה העמקת ההתבוננות בגדלות וייחוד השי"ת, התבוננות בחיות ועונג אשר תוליד שמחה והשגה בנפש.
כמובן שלהתבוננות בגדולת וייחוד ה' צריכה להקדים אהבת האדם לעצם החיים שלו, שאהבה זו נובעת מעצמות נפשו, מכיוון שכל אהבה, סיבתה היא אהבת עצמו, לכן, כל מה שהאדם אוהב את עצמו יותר, יתאווה יותר לדברים טובים.
ככול שהאדם יזדהה יותר עם רוממות וקדושת נשמתו כך יציב לעצמו רף גבוהה יותר של יעדים לחייו, כאשר היחס המדויק להכרה העצמית האמיתית הוא יעד הדבקות בבורא יתברך ודו"ק היטב.
עבודת החג הינה גילוי היחס הנכון והמשכת אורות והשראה להוצאתו מן הכוח אל הפועל במשך ימות השנה.