הסוד הקבלי 'ערך הופכי בין אורות לכלים' בעבודת ה' של האדם
לשם הבנת המושג הקבלי 'ערך הופכי בין אורות לכלים' בעבודת ה' של האדם, אעתיק מפירושו של אדמו"ר גוטליב שליט"א על מאמר 'פתיחה לחכמת הקבלה' של בעל הסולם זצ"ל (אות כה, ראשית חכמה) וז"ל:
"…הנה תפילה צריכה להיות מעומק הלב, אם התפילה היא לא מעומק הלב היא לא תפילה, כי תפילה היא חסרון של הלב, כמ"ש: "רחמנא ליבא בעי". דוגמת רחל שאמרה "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", פירוש: אם אני לא מקבלת את המילוי, אני מעדיפה למות, וזה נקרא צורך אמיתי. ולכן התפילה נקראת עבודה, שבכדי שאדם יבנה בתוך עצמו את הצורך הזה, צריך עבודה מאוד גדולה.
ומצד שני כתוב: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה", שנאמר: "והיה כנגן המנגן ותנח עליו רוח ה'". נמצא, מצד אחד אדם מתפלל, שזה בבחינת "טוב לי מותי מחיי", ומצד שני אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, ואיך ב' דברים הללו מתקיימים בכפיפה אחת?
ואמר אדמו"ר זצ"ל: פה רואים שצריכים להיות בכל אדם שני קצוות. הכלי הממשיך נקרא תפילה מעומק הלב, שבו – ככול שהחיסרון יותר גדול אז ההמשכה יותר גדולה, אבל מצד שני צריך להיות באדם כלי מקבל, הכלי המקבל זהו שמחה.
מדוע? כי אין ארור מתדבק בברוך. נמצא, באדם אחד, בנושא אחד, צריכים להיות שני הפכים גמורים. אולם זה צריך להיות בשני זמנים, כי לא יתכן שיהיו בזמן אחד.
בזמן אחד אדם מתבונן בחסרונות שלו, ואז הוא יכול להתפלל מעומק הלב, אבל אח"כ צריך להפסיק להתבונן בחסרונותיו, וצריך להתחיל להתבונן במעלות של הקב"ה (ובמעלותיו העצמיות שזה היי נוח), ואז שהאדם מתבונן במעלות של הקב"ה, לפי שיעור שהוא משיג רוממות וגדלות ה', הוא יכול להיות שמח אפילו בקצת מן הקצת שיש לו בקדושה, עד בלי די…זה נקרא שני קצוות – כלי הממשיך וכלי המקבל.
ואפשר להסביר את ב' ההפכים בזמן אחד: היינו שיש לאדם החסרון הנ"ל, והוא שמח בעצם זה שיש לו חסרון כל כך גדול לרוחניות". עכ"ל.