חשיפת עוצמות כוחות הריפוי

חשיפת עוצמות כוחות הריפוי

בכדי להצליח בריפוי  תחלואי הגוף והנפש השונים ישנו בסיס ויסוד מאוד חשוב ועמוק והוא עצם הגישה לבעיה. על האדם ללמוד לגשת לבעייתו בצורה נכונה.

 

ישנו מקום פנימי עמוק ונעלם בנפש האדם, שכאשר נחשוף אותו, סבירות האדם לחלות תהא קטנה ביותר, ואילו כוח ותקוות רפואת החולה יתעצמו בהרבה מאוד. מקום זה הוא סוד קו האמצע.

 

במאמרי הפרעות הנפש למדנו כי הפרעות החרדה וה – ocd, שייכות לקו שמאל ונובעות מתחושות האיום והצורך בהגנה שהאדם חש, ואילו הפרעות התלות הרגשית וההתמכרות שייכות לקו ימין ונובעות  מחיפוש אחר  עונג ורוגע וכו'. ממילא עבודת הריפוי תהא לטפל בכל קו על פי ענייניו. אמנם, גם זה אינו שלם ואינו מאוזן כדבעי. התיקון השלם, והעיקרי, נחשף ונובע בעיקר ע"י חשיפת סוד הקו האמצעי בנפש.

 

הדבר נכון באותה מידה גם לגבי חולאי הגוף; אין הדקדוק על המאכלים ושאר ענייני הבריאות מספיק, אעפ"י חשיבותו המאוד גדולה והכרחית, אלא שגם כאן יש לשלב את סוד הקו האמצעי, ובכך להטעין את הגוף בעוצמות גדולות של רפואה וחיים.

 

ולא זו בלבד, אלא עיקר תכלית ותיקון האדם בחייו הינם חשיפת הקו האמצעי.

 

הקו האמצעי מסמל את יכולתו של האדם לצאת מעצמו ולמצוא משמעות וערך מוסף במה שמחוץ אליו.

הקו האמצעי מבטא את יכולת האדם להתחברות אנושית שלמה, את היכולת להזדהות עם האדם האחר ולדאוג לו, את היכולת להיות אכפתי ולהתעניין בעולמו של הזולת, את היכולת לכבד את מקומו של הזולת, כלומר להכיר בכך שיש לו מקום, ערך, חשיבות וייחודיות בדיוק כמו שיש לי וכד'. כלומר, הקו האמצעי מבטא את מסוגלות האדם לאפשר ולתת לזולת מקום וקיום אמיתי בתוך עולמו.

 

יכולת האדם לצאת מעצמו ולהתעסק ולהשקיע בעולמו של השני אינה כלל מובנית מאליה והנה חידוש גדול.

 

קו ימין ושמאל בנפש האדם מבטאים את התעסקותו בעצמו;

קו ימין קשור עם האמונה בעצמו עם הכרתו את רוממותו ומעלותיו, עם אהבתו וקבלתו את עצמו באופן בלתי מותנה, וכן קשור קו ימין עם פעולות שהאדם עושה על מנת לחזק ולהטעין את עצמו כגון לימוד, השקעה בשמירת הבריאות, התפתחות רוחנית, דאגה למנוחה מספקת ולנופש וכד' (נקרא בקבלה, פנימיות הכתר – עתיק).

קו שמאל קשור עם תחושת החיסרון של האדם בה הוא חש צורך עז לפעול ולהתממש בעולם, להשיג יעדים וקניינים ולהתקדם בתוך ודרך העולם, לבטא ולהוציא את שלל כוחותיו מן הכוח אל הפועל וכו' (ונקרא בקבלה, חיצוניות הכתר – אריך אנפין).

 

אמנם, קו האמצע הוא עיקר סוד החיים, ואין חשיבותם של קו ימין ושמאל אלא לשרתו ולשמש לו עזר ובסיס.

 

שורשו של קו האמצע בנפש הינו ברדל"א (רישא דלא אתיידע – מקום העונג הלא מורגש). במקום זה האדם מרגיש את הווייתו בזולת – כאשר טוב לזולת טוב לו – תחושה זו הינה העדות הנאמנה של חיבור אמיתי לזולת.

דרישה והשתוקקות עצמית זו באה לידי ביטוי עד כדי כך שהאדם שם את עצמו בצד, מתעלה מעל עצמו, וכל מאווייו נהיים טובת והרגש הציבור (עיין הקדמה לתע"ס, אות קכה, ד"ה וכדי).

 

מקום שורש הרדל"א הינו עמוק ביותר בתודעת האדם, ובא לידי ביטוי בהגדרה נוספת והיא סוד המשמעות.

בעומק תודעת האדם, האדם מחפש ערך לחייו ע"י התמסרות למה שמחוץ אליו, הוא אינו מעוניין להגדיר את חייו כטובים ולמצוא את ערכם האמיתי רק באופן שטוב לו (שזה ההיפך הגמור מאלו החושבים שטבע האדם לפעול בעולם מתוך אגואיזם צר, וכל תורתם סובבת סביב זה, ובכך מפסידים את פלא הפלאים של אור מלוכת הרוממות העצמית ואכמ"ל).

 

משמעות הינה היכולת לפעול ממקום שמתעלה מעל ה"אני" שלי, לעשות נחת רוח לקב"ה, להמשיך גילוי אלוקות למטה בעולם, להשפיע בתיקון העולם אל עבר תכליתו, לפעול למען הגאולה השלמה בב"א, למען המשפחה, למען החברה, למען הטוב והצדק והערכים וכו'. על זה נאמר: "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו" (עיין תער"ב ח"ב, אות שעו – שעז)

 

נראה כביכול כי תנועה זו סותרת את 'עצמו' של אותו אדם, אמנם דווקא זו הדרך לחשוף את כוחותיו הפנימיים העמוקים ביותר של האדם – כוחות אלו מתגלים דווקא ע"י היציאה מעצמו, אדם העסוק בדאגה אמיתית לזולת ימצא ע"י כך מקומות מאד עמוקים ועצמיים בתוך עצמו.

 

אהבה מתוקנת הינה הרחבת ה"אני" (השייכת לקו ימין), כלומר; טוב לי עם עצמי ומתוך שלמות זו אני רואה את הטוב שיהיה עם הזולת ובשל כך אני רוצה להתחבר אליו. אמנם, בקו האמצעי המציאה העצמית לא באה ע"י הרחבת ה"אני" אלא דווקא ע"י התעלות מעליו. דווקא התעלות זו של האדם מעל עצמו תחשוף בפניו את ה"אני" הנסתר והיותר עמוק ועצמי שלו.

בגלוי האדם מתעסק כאן בהתמסרות למשהו מחוץ אליו, לכן זה נקרא 'תענוג לא מורגש', אמנם בסופו של דבר תביא התמסרות זו לגילוי עמוק מאד של ה"אני".

מעבר לפשט של חשיבות יישוב העולם, זו הסיבה אשר הצהיר הבורא יתברך (בראשית ב, יח): "לא טוב היות האדם לבדו", כלומר עסוק רק בעצמו. וזה סוד "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), "רבי עקיבא אומר (ב"ר, פכ"ד): זה כלל גדול בתורה" והבן.

והנה יש לעמוד על סודם הפנימי והשורשי של בעיות וחולאי האדם, מעבר לכל ההסברים שהרחבנו במקומם, והוא שיש לאדם שליחות, אתגר, תפקיד, משימה, משמעות וכד' שיתגלו דווקא דרך התמודדותו עם הבעיה בה הוא נתון.

כך ברא הבורא יתברך את עולמנו זה, שע"י התמודדות נכונה עם מצבים קשים יתגלו מקרבנו כוחות נעלמים ויקרים מפז, ותתגלה הכוונה העמוקה הטמונה בבעיה הקשורה עם תפקידו של אדם זה בעולם. רצוני לומר כי  דווקא ע"י הגישה וההתמודדות הנכונה, בבחינת מציאת משמעות בבעיה, אזי יתקדם האדם ביותר ויעמיק את פנימיותו ואת פנימיות העולם כולו.

החיים הינם אתגר והתמודדות, חלק מהם מגיע דרך משברים, אמנם יש בכך ערך גדול ביותר.

המשבר מגלה לאדם את ייחודיותו ומהותו, לא רק שעצם ההתמודדות עם הבעיה הינו שליחות ומשמעות לו ולעולם, אלא עצם הבעיה מסייעת לאדם להכיר ולהתחבר לעצמו הייחודי.

 

אם כן, כאשר האדם ימצא משמעות למצבו, גם אם הינו קשה ביותר, אזי יזרמו כוחות גדולים לפתרון בעייתו. מילוי הריקנות והחלל הפנימי המולידים את חולאי הגוף והנפש לא יקרה במילואו ובשלמותו ע"י ימין ושמאל מתוקנים כנ"ל, אלא דווקא ע"י קו האמצע. ממילא, הכלי החזק ביותר לתיקון ורפואה הוא המסירות למשמעות ולשליחות.

כאשר האדם יפנים בדעתו כי בעייתו הפיזית או הנפשית (או בכלל) הינה האתגר והשליחות המיוחדים שלו, וימצא משמעות גדולה ועמוקה עבורו בבעייתו, אזי כבר יפסוק מלהתלונן על בעייתו, אדרבה, תתעורר מוטיבציה להתגבר עליה בדרך רפואת האמת.

בעיית האדם גורמת לו תחושה של סבל, והכי טבעי לכאורה מצדו לברוח ממנה בכל מיני מניפולציות, אמנם כאן אנו מדגישים כי דווקא ע"י גישה נכונה לבעיה יתגלו כוחות עזרה, התעלות ורוממות – כוחות של חיות ומרפא.

אם וכאשר האדם חושב להתמודד ולפתור את בעייתו רק על מנת שלו יהיה טוב, אזי משמעות הדבר שהוא עדיין שקוע בתוך עצמו, בתוך גבולות ה"אני" שלו. אמנם, אם הוא רואה את הבעיה עצמה כמשמעותית ובעלת תפקיד, שעם התמודדותו וחקר פתרונה הוא יכול להועיל לאחרים ולהוריד טוב לעולם, וכן הוא מבין כי נשמתו הקדושה והטהורה לא קיבלה ניסיון זה לחינם ממלך מלכי המלכים, בורא כל העולמות, טוב ומטיב לכל יתברך שמו, אלא בכדי להתחשל ממנה וכו', אזי אדם זה יקבל המון כוחות מוטיבציה וחיות להתמודד כראוי עם מצבו, ויבין דרך הבעיה לצאת מעצמו.

המקום הרוצה לפתור את בעייתו רק בשביל עצמו הינו מוגבל, אמנם הרצון לפתור את בעייתו בסוד ובדרך האמצע הרבה יותר עליון ואמיתי.

הכוחות היותר עמוקים בנפש האדם מתגלים דרך הרוממות העצמית שנותן לנו קו האמצע.

קו האמצע הינו עיקר המקום האנושי, המשמעותי והעליון של האדם, לכן חלק מתהליך הבירור נעשה בדרך זו דווקא.

(ככלל צריך לדעת כי עיסוק האדם בענייני החומר אינו נועד לו לשם קבלת תענוג בלבד אלא לשם תיקון עצם העניין בסוד קו האמצע).

אם כן, אדם צריך להגדיר את ה"אני" שלו בצורה מתוקנת, כלומר במקום של שליחות, תפקיד, משמעות, התמסרות למה שמעל, הבאת תועלת לעולם וכו' – זה סוד הקו האמצעי בסוד הרדל"א כנ"ל.

קו האמצע  המתעלה מעל עצמו בסוד העונג הלא מורגש הינו המקום העליון ביותר בנפש, אמנם הוא מתגלה בנפש בסיוע הימין והשמאל, כאשר הימין קודם לשמאל ומשמש בסיס לכל הבניין.

רצוני לומר כי הדרך לייצר קו אמצעי מתוקן עוברת תמיד דרך ימין ואח"כ שמאל. הסיבה לכך היא מכיוון שפעמים רבות מכוח התלהבות השליחות וההשפעה, האדם עלול לצאת מגבולותיהם הנכונים ולהפקיר את עצמו בצורה מוקצנת ולא מאוזנת, מה שיכשיל בסופו של דבר את כל מפעלו ויצא שכרו בהפסדו.

 

לדוגמא: אם יהודיה יקרה בישראל, מוצאת ערך רב ושליחות עליונה לטפח בעלה וביתה ולגדל בניה לדרך ה'. האם טורחת יום ולילה על דרך השלמות וכו', אמנם אילו לא תשלב אשת חיל אצילה זו את קו הימין ותדאג גם למנוחתה ולרווית נפשה בדברים אשר בהם היא חפצה, אזי עלולה חלילה להגיע לאיבוד כוחותיה, למותשות ולהתמוטטות. הרי שהימין הינו הבסיס לקו האמצע ולעבודת השליחות וההשפעה מתוך משמעות לעולם.

השליחות והמשמעות לדאוג לזולת מכריחה את האדם לדאוג גם לעצמו.

הדאגה לעצמו אינה אגואיסטית ח"ו אלא היא נתינת כוח לדאוג גם לאחר.

כאשר הימין והשמאל באים אחרי האמצע (בסדר החשיבות), אזי הם בעצמם נהיים שליחות ומשמעות.

הימין והשמאל מקבלים את הכוח מהאמצע, ודאגת האדם לעצמו נהיית חלק מהמשמעות כאמור.

ע"י סדר זה, העיסוק העצמי מקבל את הערך שמעל, שזו דרך הביטוי העצמי היותר שלמה ומתוקנת.

 

המשמעות נותנת מקום נכון לעונג של האדם.

 

להיות שמח, מלא, להאמין בעצמו, להכיר בערכו, לקבל סיפוק עצמי מעצם הווייתו וכו' – כולם הינם חלק מהמשמעות והשליחות של האדם.

 

ולסיכום נעתיק מספר היום יום לרבי מליובאוויטש (ח ניסן):

 

"כל נשמה יש לה עבודה פרטית במוחין ומדות כפי טבעה ועניינה (כלומר, לכולם יש את אותה עבודה כללית, אך במקביל לכל אחד יש עבודה פרטית הקשורה ומותאמת אליו ולכליו). וכתיב "מאויבי תחכמני" (מהאיום האדם נהיה חכם), מההטיות הרעות שמרגיש במדותיו הטבעיות, מזה מתחכם ויודע איך לכלכל תיקון מדותיו ושעבוד הכוחות שלו בעבודת השי"ת (כלומר, ה"הטיות", הנטיות הרעות, מלמדות את האדם על התיקון שלו. לדוגמא: אם הוא סובל מהתמכרות אזי הוא צריך תודעה שסותרת את ההתמכרות וכו' {דברים אלו הינם סוד גדול מאוד ואשרי המתבונן הזוכה שהבינם}).

 

הרי שחלק מבירור ותהליך של התמלאות, שמעורר ונותן כוחות ותעצומות לחיים ולרפואה, הוא לגלות בנקודת הבעיה את נקודת המשמעות.