חג הסוכות נתייחד להיקרא זמן שמחתנו.
רגש השמחה הינו אור מרפא המוסיף כוחות וחיים לזוכה בו.
אם כן, בכדי למצות את חג הסוכות ובכדי לזכות להשפעות הנפלאות שמחולל אור השמחה בנפש, הרי שיש לשאול כיצד משיגים שמחה!?
התשובה לכך רמוזה בעצם אותיות המילה: 'בשמחה' אותיות 'מחשבה'.
ככול שמחשבותיו של האדם יהיו מתוקנות ונעלות יותר, כך יוזרם אור השמחה להאיר במידות נפשו, וכן להיפך.
המחשבה מכונה בחכמת הקבלה 'אמא' (בינה), והמדות מכונות 'בנים'. השפעת המחשבה על המידות מופיעה בשני פנים: "אם הבנים שמחה" או חלילה "בעצב תלדי בנים". כלומר, ישנן מחשבות המולידות שמחה, ולעומתן מחשבות המולידות עצבות.
הכל תלוי במחשבה כאמור, וזה שכתוב בזוהר הקדוש "בחכמא איתברירו".
רשות ניתנה לאדם לחיות בעולם שכלי רוחני החופשי משעבוד למציאות, ולהיות מסוגל לתת פירוש חיובי משלו לכל מציאות שלא תהיה ולייצר בתוכו את ההרגשה כי יש לו כל מה שצריך, כמ"ש: "איזהו עשיר השמח בחלקו" (ובכך להביא לתכלית התיקון את הכוח המדמה שלו – להשתמש בו להביא אותו לשמחה תמיד).
מציאות ה'עולם שכולו טוב' שבוחר לחיות בה במחשבתו נקראת בקבלה "עלמא דחירו" – "עולם החירות – וכן "העולם הבא" (עיין סיפור 'מעשה מחכם ותם' – רבי נחמן מברסלב).
האמונה והדביקות במחשבה חיובית זו מולידה זרימה תמידית של שמחה טבעית בנפש, פותחת ומטהרת את הלב מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם למילוי נפשו בהארות עליונות (עיין היטב בתניא פל"א).
עיקר העצבות והעמל של האדם נובע בסיבת ההפרש והעימות שנוצר בין מה שהוא לומד ויודע לבין העולם הפנימי שכבר קיים בנפשו. הצורך לוותר על דעות והרגלים למען השכלות חדשות מעורר התנגדות מצד הישות והנפש הבהמית (עיין אורות התשובה פ"ח א), וממילא פעמים רבות דוחה האדם בשתי ידיו את הזדמנויותיו להתפתח מבחינה רוחנית, מה שכאמור יוליד שמחה בנפשו, שאין שמחה אמיתית לאדם היהודי אלא כאשר מושגות ונקבעות בנפשו מושכלות ורעיונות נעלים – עולמו הפנימי מתרחב ומתעשר ומתמלאת הנפש שמחה.
על האדם לייצר בשכלו ובלבו תודעה נפשית בה הוא חווה את עצמו תמיד חסר בהוצאת עצמות מהותו מן הכוח אל הפועל וזקוק לתיקון ולהתפתחות, וממילא אינו מתייאש ומתעצב מחסרונותיו, אדרבא, חי בציפייה תמידית להתחדשות אמיתית שתשלים את חסרונותיו ותקרב אותו לבורא יתברך שמו, כלומר למקור כל השלמות, המנוחה והתענוגים הפנימיים שבסתרי לבבו, שאין השגה בבורא אלא כפי מה שנפח ממנו באדם.
ציפייה זו כמובן אינה פאסיבית, אלא באופן של תפילה, לימוד פרד"ס התורה בהשתוקקות והשפעת אהבה לזולת.
אדם השואף לחיות בשמחה ובמצב נפשי מאוזן ומתוקן צריך ללמוד להתבונן; מחד, בגדלות הבורא ועומק מחשבתו ותכליתו בבוראו אותי, ומאידך, בכל הפרטים הקטנים שמתבטאים בחסדיו כלפי ובמילוי צרכי וחסרונותיי. השמחה וההודיה על כל גילו ועל כל מילוי חסרון, מתוך הכרה שניתן לי הדבר מאהבת ה' והשגחתו עלי, ולא מתוך החזקת טובה לעצמי, היא מקור האושר והשמחה הפנימית.
בספר הנפלא 'אורחות צדיקים' (שער השמחה) פתח הרב:
"השמחה. המידה הזאת באה לאדם מחמת רוב שלוה בליבו בלי פגע רע. ואדם המשיג תאוותו, ולא יארע לו דבר המעציב אותו, בזה יהיה שמח תדיר, ויאירו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא, ואין זיקנה ממהרת לבוא עליו, כמו שנאמר (משלי יז כב): "לב שמח ייטיב גהה"".
ומובא שם בהגהה בשם הרשב"ג:
"יש שמידה זו תהא מקרית, ויש שתהיה מתבטאת בחיוך תמידי לא מובן. ואני אומר המחויב ביותר כי מידה זו של שמחה שתהיה בנפשות השלימות החופשיות מהטומאה, הזכות היראות והטהורות, ובנפשות הצדיקים כי הם בנעימות מושלמת במצב ציותם לה'".
כל תכלית הישיבה בסוכה הינה להתבונן במעמקי הנפש שנחשפו בראש השנה וביום הכיפורים – כפי העומק שיושג כך יושג הבורא, שהא בהא תליא, וזה סוד השמחה.
כאשר האדם ישלים את ההתבוננות שכל המבוקש ממנו הוא לחשוף את עולמו הפנימי המפואר, אזי אי אפשר שלא יתמסר לכל בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו.
חג שמח ואהבה רבה לכל בית ישראל הקדושים.