אמר הנביא ישעיה (נא ד): "הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו כי תורה מאיתי תצא ומשפטי לאור עמים ארגיע" (עיין רש"י).
ונאמר במדרש (רבא, ויקרא פי"ג ג): "תורה חדשה מאיתי תצא".
כתב בעל הסולם זצ"ל (מאמרי הסולם ע' רעג):
"אף על פי שמשה רבנו עליו השלום הוא מקבל התורה והדת בשביל כל הדורות, עד שאין הנביא רשאי לחדש דבר, עם כל זה, אין נבואתו ניתן לו אלא לזמן. ועל זה מעיד הכתוב (דברים יח, טו) "נביא כמוני יקים לך ה' אלקיך, אליו תשמעון", ואם נבואת משה בלבדו היה מספיק לנצחיות, למה לו להשי"ת להקים עוד נביאים כמותו. אלא ודאי, שאין נבואתו מועילה אלא לזמן מסוים, שבכלות הזמן, שולח השי"ת נביא אחר, להמשיך ולהשלים חפץ השי"ת.
אמנם ודאי שאינו רשאי לחדש דבר או לגרוע, דאם כן היה בחינת חיסרון בנביא הקודם ח"ו. אלא דבר ה' תמיד בכל השלמות, בסוד הכתוב (ישעיה מד, ו) "אני ראשון ואני אחרון", אלא כל תפקידו הוא להמשיך אותו הנבואה לאותם הדורות שכבר אינם ראויים לקבל מהראשון.
והנביא האחרון, הוא סוד משיח (עיין הקפמו"ס אות ד, ד"ה אמנם), כלומר, המשלים על כולם, אמנם ודאי גם כן שאינו רשאי להוסיף או לגרוע אלא שהצלחתו יהיה יותר גדולה, דהיינו שכל הדור יוכשר לקבל את דבריו ונשלמים על ידו. והוא מב' טעמים הנ"ל, או מחמת גדלותו (שהכשרתו היותר שלמה הביאתו להוריד נבואה ברורה וקצרה המתקבלת בנקל ובמהירות), או מחמת הכשר בני דורו כנ"ל (שיהיו דור מפותח ומוכשר להבינו), או מחמת שניהם.
עיקר ההצלחה הנבואי הוא להמשיך אור העליון עד לדרי מטה, והמורידו ביותר הוא המצליח ביותר, ועניין מעלה ומטה נבחן ברוח ובטובה גופנית, כי הגופניות המושג על ידי הנבואה, הוא הבית יד שלה הניתן לאחיזה לבני העולם. ונודע שעיקר נקודת הכובד בהעבודה הוא האחיזה הראשונה". עכ"ל.
בספר המורה מלמדנו רבנו הגדול הרמב"ם זצ"ל את טעמן העיקרי של המצוות וזו לשונו (מו"נ ח"ג פמ"ט):
– "אין לי ספק שכל זה (דיני התורה) אינו אלא למחות אותן ההשקפות הבלתי נכונות מן המחשבה, ולביטול אותם המעשים הבלתי מועילים אשר כלו ימי בני אדם בתוהו והבל, והטרידו אותן ההשקפות את המחשבה האנושית מלחקור בציור מושכל או מעשה מועיל, כמו שביארו לנו נביאנו ואמרו אחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו (כמ"ש {ירמיה ב, ח}: "הכהנים לא אמרו איה ה' ותפשי התורה לא ידעוני והרועים פשעו בי והנביאים ניבאו בבעל ואחרי לא יועילו הלכו", "ולא תסורו כי אחרי התוהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תוהו המה" {שמואל א, יב, כא}), ואמר ירמיה (טז, יט) אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל".
– "רוב המצוות כפי שבארנו אינם אלא להסרת אותן ההשקפות, ולהקלת אותו הטורח העצום המייגע, והעמל והצער אשר קבעום אותם העמים לעבודתה, ולכן כל ציווי או אזהרה תורתית שנעלם ממך טעמו אינו אלא רפאות מחלה מאותם המחלות אשר אין אנו יודעים אותם היום, ותודה לאל על כך. זהו מה שראוי להיות בדעת כל מי שיש לו שלמות, וידע אמיתת אומרו יתעלה (ישעיה מה, יט) לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני". עכ"ל.
והנה, ברצוני להתבונן על נקודה זו שלמדנו רבנו ז"ל:
"כל ציווי או אזהרה תורתית שנעלם ממך טעמו אינו אלא רפאות מחלה מאותם המחלות אשר אין אנו יודעים אותם היום, ותודה לאל על כך".
אכן תודה לשי"ת כי אותן השקפות מעוותות של עבודה זרה התפוגגו מבני ישראל, ואף רובן של ההשקפות התורתיות האמיתיות חלחלו לבני עמנו במידה זו או אחרת. אמנם, נשאר שטח פנוי בין אלו השתיים ובו התיישבו הרדידות, החיצוניות והשקפות ההבל של הדורות האחרונים. השקפות אלו אמנם אינן מעוותות כמו השקפות הע"ז, אך בטח שאינן מובילות את האדם למטרה שלשמה נברא, ולא זו בלבד אלא שעל פי רוב מביאות עימהן מחלות וצרות לאדם ח"ו.
אם כן, שתי מסקנות לפנינו:
- 'תורה חדשה', פירושה לימודה והעמדת עקרונותיה, יסודותיה ויעדיה באופן שייתן מענה להשקפות הכוזבות של דורנו. 'מענה' פירושו מושכלות ודעות מתוקנות אשר יטו את רצון האדם לשאוף אל המעלות האנושיות הנעלות הראויות לו באמת, אשר בראשן דבקות המחשבה בצור העולמים יתברך ויתעלה.
השגת יעד זה דורשת כמובן הכנות, כגון; שמירת הקדושה והטהרה העצמית, פיתוח מידות החסד והרחמים כלפי הזולת, תורה ותפילה בריכוז ועוד, הרי שה'תורה החדשה' צריכה גם להעמיד את 'סדר העבודה' באופן נאה וממוקד, שיעורר את נקודת השתוקקות פנימיות הלב של האיש היהודי (שכאשר זו מתעוררת, מואס הוא בכל שמלבדה).
- העמדת הדעה כי אין תכלית המצוות הסרת ההשקפות הקלוקלות בלבד, אלא שיש בהן מעלה מופלאה והיא האור העליון הגנוז בהן, המענג ומרפא נפש כל חי, כמ"ש (זוהר הסולם, כרך א, ע' רמב): "אשר בכל מצווה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד איבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה, ושל הגוף כו'".
המושכלות הראויות לבני דורנו:
- על האדם לחדול מן הצורך וההשתדלות למצוא חן בעיני הבריות, ובמקום זאת לגייס את כל זמנו וכוחות נפשו למצוא את עצמו, כלומר את רצונו הפנימי הייחודי והטבעי, להאמין בו, לפתחו, לבנותו ולהרחיבו שלב אחר שלב עד אשר יאיר את כל סביבתו. דווקא עבודה זו תקרין חן אמיתי בעיני הבריות.
- בעוד האדם מחפש את עצמו האמיתי עליו לדעת שלא ימצאנו אלא בהימצאו עם ה', כלומר במקום בו רצונו ומחשבותיו כולן מולידים יראת רוממות ומוטיבציה למעשים טובים.
אכן אדם יכול להיות נאמן לפנימיותו, להתממש בעולם בתחומו, לכבוש הצלחה וכו', אין ספק כי יפה הדבר, אמנם כל זמן שחסר את דבקות הרצון והמחשבה בשורשו, נחשב הדבר עדיין כחיצוניות, כאותה עבודה זרה המסמלת חיצוניות. הסיבה לכך פשוטה היא – לא נשאר מכך דבר בעולם האמת.
איננו מבקשים מן האדם לשנות מאומה מענייניו הכשרים אלא להוסיף להם את נקודת ההשתוקקות הפנימית ולהתרכז בהכוונת רצונו אל הנעלה השלם הנצחי.
- רק בכוח סודותיה הגדולים ביותר של תורתנו הקדושה, כגון; סודות דבקות המחשבה בצרור החיים וסודות ההשגחה וכו', בכוחם לנער את רצון האדם ולחלצו מעולם הדמיונות לעולם האמת.
- סדרו של עולם הוא בניינו של עולם: סדר החיים צריך להתפתח מפנימיות לחיצוניות ולא מחיצוניות לחיצוניות. רצוני לומר כי על האדם להתמקד ולהקדיש את המחצית הראשונה של חייו (שנקודת האמצע תלויה בהגעה למעלה, לאו דווקא נקודת זמן) לבנין ועריכת השקפותיו, תיקון הנהגת ביתו – קרי שלמות זוגיותו וחינוך ילדיו, השלמת בריאותו ופרנסתו וקניין שפע של אור פנימי. רק לאחר מכן טוב שיתעסק בתיקון העולם הגדול ובמהפכות, אמנם בטרם יש לאדם את הבסיס המעשי הנפשי והרוחני, וכל מאווייו מופנים אל החוץ, לכבוש את העולם הגדול, שמדמיין ששם האורות הגדולים, אזי אני ערב לו שדן את עצמו לשבר גדול מנשוא, ובמיוחד בדורנו זה.
- עלינו לחשוב על המצווה היותר מסוגלת להוות קונטרה לדעה הכוזבת המרכזית של דורנו – הסתכלות על החיים בגבולות העולם הזה בלבד, וממילא השקעת כל המשאבים החומריים והנפשיים להשיג מה שנחשב בו כנעלה.
נראה לי כי ישנן שתי מצוות עיקריות המהוות פתח לאלו שמנצנצת בלבם נקודת חיפוש המשמעות:
א. מצוות לימוד פנימיות התורה, שהמאור שבה מחזירו למוטב, כמ"ש: "אנכי ה' אלקיך".
ב. שמירת השבת, שמאיר בה טעם גן עדן.
והנה, העקביות וההתעלות באיכות שתי מצוות אלו כבר יעוררו ב"ה את הנשמה, אז כבר מסתיימת עבודת בירור השקר והאמת והטוב והרע, ומתחילה עבודת השפעת האורה הפנימית מן הכוח אל הפועל כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והזוהר העליון שופע וממלא את שכל האדם בתענוג עצום מעל כל גדר של מילים זמן ומקום.
כמובן שאין השגה זו נקנית ביום אחד ואף לא בחודש או שנה אחת אלא בהנהגת חיים שלמה ומתוקנת על פי כל קנה מידה אפשרי לאותו אדם, עד אשר יזכך שכלו בשלמות ולבו בהשתוקקות, ויכניסהו ה' לארמונו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.