תיקון הרע שבאדם
בטרם ניגש ללמוד על תיקון ה"רע" שבאדם, הרי שעלינו לברר מהו בכלל רע זה, ומהי החשיבות והדחיפות הרבה לתקנו!?
הרע שבאדם פירושו, כל הבחינות החיצוניות השולטות עליו ומעלימות ממנו את מהותו האמיתית ואת אור ה'.
רע זה בא לידי ביטוי באמונות, תובנות ודעות כוזבות החקוקות בשכל האדם ומנהלות את רצונו ואת חייו לבוא לידי ביטוי באופנים יצריים נמוכים, שאינם משרתים את תכלית הבריאה – "להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכול העידונים שיכולים להימצא" (מסילת ישרים פ"א).
מכיוון שכוונת הבורא יתברך בבריאתו הינה להיטיב ולהנות לנבראיו מהשגת ייחודו, הרי שברא בהם רצון פנימי לכך. ממילא כל זמן שרצון האדם לא יתמלא בנחת רוח מאור ה', אלא מתענוגות גשמיים חולפים של העוה"ז (הנקראים בזוהר הקדוש 'נהירו דקיק'), אזי הוא לעולם לא ימצא מנוחה, קורת רוח ועונג אמיתי שיספקו אותו.
תחושת החיסרון התמידי תלווה את חייו ותגרום לו תנועה רבה המדאיבה את הנפש ומדירה את מנוחתה.
מכאן החשיבות והדחיפות לתיקון הרע.
אם כן, למדנו כי ה'רע שבאדם' אינו נוגע בעצם האדם, אלא בדיוק ההיפך, הרע מסתיר את עצמיותו האמיתית של האדם, שהיא מהותו האלקית הטהורה והשלמה.
טבעו האמיתי של האדם הינו טבע הנשמה. טבע זה ראוי וצריך לבוא לידי ביטוי בעולם על ידי גילוי והוצאה לפועל של כוחותיה הנעלמים של הנשמה; רצון לפעול בעולם מתוך גדלות תודעתית, רוממות, השפעה, שליחות, משמעות, מימוש, ערכיות, ובעיקר לפעול בעולם מתוך מקום של אהבה והתאחדות.
וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (הל' תשובה פ"י): "העובד מאהבה…עושה את האמת מפני שהיא אמת". כלומר, האדם השלם עושה את האמת כי היא האמת, מפני שזו הערכיות האמיתית שלו וביטויו העצמי השלם והמתוקן.
אמנם, עלינו לדעת כי רצון הנשמה (הנקרא 'רעותא דליבא') מקיף, נעלם וגנוז בנפש במקום הקרוי רדל"א (רישא דלא אתידע). משימתו העיקרית של האדם בחייו הינה לגלות את הרצון ממקומו הגנוז והנעלם לתודעה הגלויה, וזאת על ידי תהליך צמיחה רוחנית הנקרא 'עבודת הבירורים' – עיבור, יניקה, מוחין דאמא ("אני סביבתי"), מוחין דאבא ("אני עצמי").
מטרת החינוך היהודי התורני הינה להוביל ולהרגיל את הילד כבר מן הגיל הרך לפעול בעולם מתוך טבע הנשמה, כפי הראוי לכל שלב בסולם התפתחותו. חינוך נכון ימזער ביותר את ה"רע" באדם, כך שתיקון הרע לאורך החיים לא יתמקד באופן של תיקון רע כפשוטו כנ"ל אלא יותר באופן של לעשות את הטוב טוב יותר.
לדוגמא: רב המלמד את תלמידיו, יכול ללמדם באופן גבוה או מופשט מידי כך שהדברים לא יובנו ויופנמו עד הסוף בדעתם כו', ויוצא שהשפעתו בוזבזה ולא הביאה תועלת. הרי שגם זה הוא סוג של רע שדורש תיקון, כלומר השפעה שאכן תניב פירות ותביא תועלת שלימה ללומדים.
נאמר בספר תער"ב (חלק בק ע' א'י): "שמי שאינו מסודר בשכלו בעצמו בשכלותיו לא ימצא לעולם חיצוניות אור השכל השייך אל המקבל". כלומר, תיקון הרע כאן, מכריח כביכול את הרב להעמיק ולהשביח את חכמתו בכדי שיוכל ללמדה כדבעי ותהא השפעתו שלימה, וזהו תיקון הרע בבחינת לעשות את הטוב טוב יותר.
לעומת זאת, לדאבוננו הרב, רוב העולם לא זוכה לחינוך ראוי ומתוקן (דבר המצריך לימוד והשקעה), וממילא הסובל העיקרי מכך הוא הילד, שמתחיל להצטבר "רע" על נפשו, כפי חסרון איכות החינוך.
לדוגמא: ילד שחונך ע"י עונשים ופרסים עלול לפתח תודעה של פחד, כדאיות וחשיבה אינטרסנטית ואגואיסטית. ילד ש"חונך" ע"י אלימות ועודף ביקורת ולא קיבל אהבה בלתי מותנית, יגדל עם בעיות בביטחון עצמי, בערך עצמי, באהבה העצמית הבלתי מותנית, בחוסר אמונה בעצמו וכו'. והנה ברור הדבר שבתודעה שבורה שכזאת אין אור ה' (שהוא ההשראה והתענוג הממלא את השלמות הנפשית) יכול להאיר.
בגלל שילד קטן לא מסוגל לראות את הוריו כבלתי צודקים, התנהגותם הקיצונית נחקקת בתודעתו כלגיטימית ולכן עלול לנהוג בדיוק באותו האופן עם ילדיו (אם לא יעשה בירור פנימי ותיקון לאותן תמונות תוהיות).
כאשר האדם מבין את החשיבות והזכות הגדולה שבעבודת הריפוי והתיקון העצמי, הרי שעליו להתחיל דווקא עם ראיית המעלות שלו (ולא כמו אסכולות המעמידות את עיקר תורתן סביב ההצהרה כי האדם הוא אגואיסט ואנכי וכו').
תמיד יש ללכת על הצד החיובי (צד האיכות והמעלות של הנפש) ולא על הצד השלילי. כלומר, עדיף להתחיל עם אמונה בעודף מעלות מאשר עם חסרון באמונה במעלות העצמיות או בהתמקדות במגרעות.
וכן מצינו במעשה בראשית, שהאור הוא שקדם אל הכל, וכן בפרשת בהעלותך – הקדים השי"ת את הדלקת המנורה שהיא סוד האור וראיית המעלות העצמיות לעבודת הלויים שהיא סוד עבודת הבירורים והתיקונים.
ישנה גם דרך שמבליטה את נחיתות האדם ואת תכונותיו הרעות ומתוך הכרה זו יש לנסות לשנות, אמנם דרך זו מגיעה מהנפש הבהמית והיצר הרע שרוצה להביא את האדם לידי ייאוש.
לראיית החסרונות יותר מדי יש מחיר – ייאוש!
נאמר "עבר ושנה נעשה לו כהיתר", כלומר המקום הנמוך שממשיך בטעויותיו מתקבע בתודעה.
למרות שאדם צריך להכיר את חסרונותיו, העבודה צריכה להיות מהצד הבריא, היינו על האדם להבליט ולהתמקד במעלותיו וחשיבותו ואח"כ להתבונן גם בחסרון, אך לא לראות בעיקר את החסרונות והטעויות.
על האדם להתבונן על טעויותיו בעין יותר חיובית ולזכור כי הן אינן מהותו העצמית.
אדם (ובמיוחד אדם שמטפל באחרים), צריך לפתח מודעות בה הוא מכיר את המקומות החשוכים אצלו, גם דברים בוטים וגם דברים עדינים. הידיעה וההכרה במקומות הנמוכים בתוכנו אינה חסרון, אדרבה, הינה מעלה גדולה.
מודעות אמיתית של האדם מכריחה אותו להכיר את כל החסרונות שלו. חסרונות שאינם מודעים מפילים את האדם הרבה יותר מחסרונות מודעים.
אדם המדחיק את חסרונותיו עושה זאת מכיוון שהוא מאוים על ידם.
חלק מהתפתחות תודעתית והמקום שמחזק את האמון של האדם בעצמו הוא המקום המאפשר לאדם לעמוד מול חסרונותיו ללא בהלה. אדם יכול להיות שלם עם עצמו עם ההכרה שיש בו חסרונות ומקומות טועים.
הידיעה והכלים לעזור לשני בעומק תמיד תבוא מהכרה עצמית.
ענוה היא מי שמכיר את כל מעלותיו הגלויות והנסתרות ויודע שמעלותיו הן מתנה שניתנה לו מהשי"ת למען הגשמת ייעודו ושליחותו בעולם. כמו כן, הוא מודע לחסרונותיו אותם עליו לתקן, אמנם התיקון ייעשה דווקא בכוח מעלותיו.
עבודת התשובה, שהיא סוד חשיפת והשבת אות ה' (רצון הנשמה) לאותיות יה"ו (האור האלקי), צריכה להיות מתוך שמחה דווקא ומתוך חשיבה חיובית, שהמחשבה באופן של טוב היא עצמה מביאה עמה את הטוב, ואין עניין במרירות מכל סוג שהוא.